לפעמים אני מרגישה שבאתי לעולם הזה מפלנטה אחרת…
שאני מתקשה לפענח ולקבל את הקודים של החיים במציאות שנדמית כל כך מעוותת; בחוסר התוחלת של מלחמות ונצחונות והקרבת חיי אדם… במעגל אינסופי של אלימות ונקמה ונשק שהופך הרסני יותר ויותר וסכנת חורבן מרחפת… ומורשת של טראומה שעוברת מדור לדור ועוד דור…
שמשהו בי מתקומם אל מול חוסר ההגיון הזה; מול בזבוז כל כך מטורף של משאבי אנוש ומשאבי טבע ומשאבי חכמה ורוח;
כל כך הרבה הרס ושיבוש והרעלת האדמה והמים והאוויר, ואזרחים במדינות שהופכים למניות שאפשר לסחור בהן בשוק האידאולוגיות המנכסות לעצמן שליטה על נרטיבים של חיים, וההונאה האינסופית שמתגמלת את עצמה ומייצרת אדוות על גבי אדוות של סבל ופחד ואובדן…
וכל זאת בעיצומו של כל כך הרבה צער ויגון שפשוט שותים אותי לתוכם בקשית…
ומשהו בי לא נרגע.
יש את הקול שאומר: אל לך! אל לך לערער על ההצדקה הגורפת, על הנאמנות לנרטיב התוקפני שמתחפש לקורבן.
אל לך להסב תשומת לב לגניבת הדעת, לתעתועֿ, לחותמת האישור של הקונסנזוס הלאומי שמכניס את כולנו לטראנס,
שמשמיע קולות התרעה בטלפון בעודו מכבה את נורות ההתרעה של התודעה החופשית;
שמפלג את השיח שוב ושוב וחוזר חלילה לימין ושמאל, נאמנים ובוגדים
כדי להסיט את תשומת הלב משיח על אמת, על מוסר, על ערכים
ועל כך ששרי ממשלה במדינה יהודית וציבור רב של תומכים,
מדברים במצפון שקט על ה״פתרון הסופי״ של תושבי עזה וקוראים בכרזות להשמדה של אחרים…
ואיך כבת לניצולי שואה, זה כל כך מזעזע אותי שאני נותרת ללא מילים.
ומשהו בי לא נרגע.
יש גם את הפעולות הרצחניות הללו והמילים שבחרנו לתאר אותן
מילים כמו חוסל, לחסל, חיסול
מישהו מתענין לאן הולכת הנשמה שחוסלה? עם מי היא נפגשת בעולם הבא? ואיזה חשבונות היא מתחייבת לסגור?
ומה קורה לילדיה שנשארו מאחור?
איך הם ייחטפו להמשיך את מעגל האימה של הטרור?
מי יירתם לנקום את מותו של האיש? וההעברה של הטראומה מדור לעוד דור…
וכן הלאה. וכן הלאה.
כמו במשחק וידאו במחשב. זה מרחיק, מנתק, מרדים את החושים ומאפשר לתוקף לפעול בלי יותר מדי רגשות מעכבים.
וכך בין התקפה למתקפה, בין חיסול לניטרול ובין סיכול ממוקד לנזק היקפי, עבור הקורבנות הבאמת חפים מפשע, זה כבר אבוד וזה סופי.
את הפגיעה המוסרית [Moral Injury] שנושאים החיילים, החברה הישראלית כמכלול נוטה להדחיק אבל מספר החיילים שהתאבדו מאז ה 7 באוקטובר כבר נושק ל 40! ויותר מ 9000 מוגדרים כפגועים נפשית.
מחיר הדמים נרשם… וצובר ריבית ונכנס למאגר החובות שימשיכו לשלם גם הדורות הבאים…
וכמעט ונשכח הערך העליון של חיי אדם שנוצרו בצלם אלוקים…. והאדמה והדם והמתים שלא מוצאים את ביתם.
ומשהו בי לא נרגע.
באמצע כל הצונאמי הזה ששוטף את החופים של החיים הרגילים של כולנו, אנחנו נחטפים ע״י דחיפות הקיום היומיומי,
כמעט אף אחד לא מצליח לעצור ולקחת אתנחתא כדי לנשום לרגע ולבדוק עד כמה אני באמת מעורבב בתוך הסחף האינסופי;
עד כמה אני הופך להיות נתין צייתני של הנורמליזציה של כל מה שהוא בלתי נורמלי; של שגרת החירום והאין ברירה,
ובתווך של כל רבדי המורכבות שממשיכה להיערם שכבה על גבי שכבה, צצה גם הדחיפות לעשות משהו, לפעול, לתקן, להפגין, לרפא, להועיל באיזו שהיא צורה. ויש פעמים בהם אני מוצאת לרגע את מקומי בפיכחון של הפעולה הפשוטה המחוברת לוריד של החיים עצמם; נוגעת במישהו, תורמת למשהו, נותנת הכרה…..מחזיקה באהבה מרחב בקליניקה שהפכה לזירה בה האישי והקולקטיבי כבר מזמן אינם ניתנים להפרדה.
אבל ברב הימים, אני מסתובבת בתחושה שאין לי מספיק השפעה.
למדתי כבר שזה לא משנה מה גודל המשימה, אם אני נמצאת במקום הנכון שלי, מקום בו ההוויה שלי והפעולה שאני עושה נמצאים בהלימה, אנרגית החיים זורמת בגופי, אני ערה, נוכחת ולגמרי שקטה. עשייה משמעותית אינה קטנה או גדולה. כשהיא נובעת מאהבה, היא חסרת מאמץ והיא מספיקה. אבל בימים אלו אני לא מצליחה להרגיש משמעותית בתוך מה שאני חווה כמעגל סגור של פעולה ותגובה וחוזר חלילה.
מרגישה כמו גרגר של חול שמנסה להיאבק ברוח.
מה המציאות הנגלית מבקשת ממני כעת? אני שואלת. כיצד המהות שלי מבקשת להתבטא?
מהו הפוטנציאל הגלום בזמן הזה? מה רוצה להפציע אל התודעה?
מה שברור לי הוא שאני לא רוצה לצמצם את חווית השבר והקריסה הקטקליזמיים, את הכאב הנורא על כל מה שמתחולל, למשוואה בה יש בעיות אותן ניתן לבחון בעיקר דרך עדשת הפתרונות שלהן כי בית היוצר של הפתרונות הללו הוא במבנים שכבר פג תוקפם.
אני רוצה להישאר ערה ועדה ככל הניתן, לכוחות הפירוק העצומים הפועלים כעת מבלי להנדס אותם לטובת או נגד איזו שהיא אידאולוגיה או לפשט אותם כדי להחזיר לעצמי תחושת שליטה, או לפצל את המציאות כדי לחזק את תחושת השייכות שלי. אני לא רוצה להאשים אף אחד (וזה לא אומר שאין אחראיים), אני גם לא מחפשת מישהו שיתן לי תשובות.
וזה לא אומר שאני לא מתקוממת ומופעלת כמעט כל יום ברמות!
אבל המיחושים בגוף שלי מתריעים שלא טוב לי להתעורר כל בוקר לתוך המציאות הזו ולייחל שזה כבר יגמר.
אני רוצה למצוא דרך להסכין עם המציאות; ללמוד לארח את מה שמקומם אותי, מאיים עלי, מכאיב לי וגורם לי עצב תהומי.
ל״ארח״ מבחינה של לא לנסות להדחיק או להדוף.
אני רוצה לאשר שאני בחוויה של ״תודעה מתהווה." כלומר, לא להגיד "אני רוצה שהמצב או הנסיבות האלה ישתנו כדי שאקבל את מה שאני רוצה, בתנאים שלי״. במקום זאת, שההתכווננות הפנימית שלי תהדהד עם מה שרוצה להופיע ולהתבטא – לא דרך מניפולציה, אלא משום שאני ברטט מאפשר.
אני רוצה לתת הכרה לכך שהעולם אינו רק מה שנברא פעם, אלא גם מה שממשיך להתהוות, ושאולי המלחמה והפירוק וההפקרה אינן רק משברים שיש לנהל, אלא שערים שמזמינים אותנו להיכנס דרכם.
אולי הסדקים בקיום שלנו אינם מבקשים כרגע להתאחות, אלא לקבל הכרה.
אולי זו הזמנה להקשיב למשהו חדש שמנסה להגיח מבין השברים….
זה לא עניין של תקווה. אלא נכונות להסכים להיות עם משהו לא מוכר, לעקוב בחושך אחר קווי המתאר של משהו שעדיין לא הופיע.
חושך הוא פריצה אל האינסוף, אל הנסתר. הוא התוהו ובוהו של ראשית הקיום. הוא האמא של הכאוס שמביא איתו פחד, בלבול, אובדן שליטה, אובדן התמצאות, קושי להבין כיצד לנהוג, העדר פשר, בטחון ווודאות, תחושות בדידות, ואי יכולת להטיל עוגן במציאות. אור מצמצם את הספקטרום. מאפשר לראות תחום מוגבל של התגשמות בתוך מבנה מאורגן. אבל כאשר המבנה מתפרק, יש קריאת מצוקה של הסדר המוכר אל הכאוס שהוליד אותו, מעין בקשה אילמת לקבל הוראות הפעלה חדשות.
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מרחיבה, משייטת, שוהה במרחבים שבהם אין כיוון ברור, אין בהירות ואין ממש תשובה.
קצת הולכת לאיבוד וקצת מקבלת השראה. ובאופן מפתיע, משהו בי כאן מתחיל להירגע.
לשכון כאן, במרחבי הסף האלו, להישאר באמורפיות הבלתי נוחה, זו בשום אופן איננה קריאה נגד יציאה לפעולה או בעד אדישות או עידוד למעקף רוחני.
זה לא להמתין בפסיביות לאיזשהו מסר בתיקשור, אלא להפוך לזמינה.
זמינה להיווצר, להשתנות, להתעורר, לאפשר לעולם שעדיין נמצא בהתהוות לעבור שינוי. להתמסר.
להיות זמינה עכשיו זה להיפתח לסדק, לא כמקום של כישלון, אלא כמקום של פוטנציאל.
“יש סדק, סדק בכל דבר, כך האור נכנס, כך האור חדר.", שר לאונרד כהן בשירו האייקוני, Anthem.
There is a crack, a crack in everything; thats how the light gets in
זה להבין שאני יכולה לוותר על מה שאני חושבת שאני יודעת והאופנים בהם אני צודקת ולהזמין כוחות גבוהים יותר של יצירתיות.
זה לא פשוט. זה לא פרגמטי. צריך סבלנות כדי לשהות כאן.
תוך כדי, אני מתחילה להבין על עצמי עוד משהו עמוק ומהותי.
כאמפטית, ככל שאני מזדהה יותר עם תפיסות העולם, נשאבת יותר לתוך המטריקס, כך אני נושאת בתוכי ובגופי את גוף הכאב;
אלא שכאמפטית, אני נושאת לא רק את הנטייה המולדת לחוש את סבלם של אחרים, אלא גם את היכולת להדהד בתוכי תדר של מה שרוצה להתהוות, להתעורר, להיווצר. ובין כוח המשיכה של שדות העצב והיגון, ההתקוממות מול כל מה שהופך לי את הבטן והקסם שבמרחבי העשייה הפרגמטית, אני צריכה ללמוד איך לנוע בין נוכחות מלאה שנותנת הכרה ולא מדחיקה, ובין המציאות עצמה שירשה את הכאב ומאכלסת אותו כדי שאוכל לטפח את הכוח היצירתי להביא מרפא.
אחד הכלים שלי הוא שפת הקולאג׳ שדרכה אני עובדת גם עם הכאב וגם עם הלא נודע. כלי נוסף הוא הקונסטלציה המערכתית והקשבה עמוקה לרגשות, תחושות ומחשבות.
"טוב להבין שהתפרקות אינה דבר רע כל כך . למעשה, היא חיונית לטרנספורמציה אבולוציונית ופסיכולוגית כמו סדקים בקליפות שגדלו מעבר למימדיהן. ג׳ואנה מייסי
“It is good to realize that falling apart is not such a bad thing. Indeed, it is as essential to evolutionary and psychological transformation as the cracking of outgrown shells.”
— Joanna Macy
אם הגעת עד לכאן, השאלה היא מה מהדהד לך? והאם היית רוצה להמשיך את השיח וההקשבה לנושאים האלו…. ?
אם כן, השאירו תגובה או צרו קשר.
