תיזמון אלוהי בסלובקיה

בבוקר שבת אחת ב 2009 צלצל הטלפון בביתה של הלנה קפוסטובה בעיירה קטנה בסלובקיה והידיעה לה ייחלה כמעט 60 שנה ריגשה אותה עד דמעות.   במשך שנים רבות תהתה הגברת הקשישה מה עלה בגורלה של התינוקת היהודיה אותה הסתירו היא ואימה בזמן המלחמה והתשובה הייתה עכשיו מעברו השני של הקו. . .
נושאת הבשורה ושליחת הגורל הייתה אמי.

זהו אחד מאותם סיפורים מופלאים של תזמון אלוהי, של תפילות שנענות באופנים בלתי צפויים, ושל כוונה שיוצאת אל היקום וטווה את הנסיבות להגשמתה ללא כל התערבות מצידנו.

לפני כ-4 שנים התארחו הורי בחאטה (בקתת הרים) בכפר הררי בסלובקיה, ארץ מוצאה של אימי.  הכפר שבו 20 בתים לכל היותר ואפילו כביש לא עובר בו, הינו מקום יפהפה הממוקם בתוך ואדי מוקף ביערות, מפלי מים ומסלולי טיול.  בחזית החאטה עמד שולחן עץ גדול לא שונה מסוג שולחנות הקק״ל שבשמורות הטבע בארץ, ובאותו בוקר גורלי ישבו שם הורי לשתות כוס קפה ושוחחו עם בעלת המקום.  משאית עצרה ומתוכה ירדו ארבעה גברים מקומיים שבאו לקנות בירה וגם הם התיישבו אל השולחן. בעלת המקום, שלא כל יום מזדמנים למחוזה אורחים מחו"ל, מיהרה להציג את הורי בפני המקומיים כאורחים מישראל.

"את חייבת לעזור לי"  אמר אחד הגברים בלהט לאימי בשפה הסלובקית.  "כנראה שאלוהים זימן אותי לפה דווקא בבוקר זה.  מה פתאום שאשתה בירה לפני העבודה?   זה גורל ואני חייב להפגיש אתכם עם אמא שלי שגרה בערך 20 קמ מכאן…"
האיש ספר בהתרגשות שכל חייו הוא שמע את אמו מספרת על תינוקת יהודיה שהיא וסבתו הצילו בזמן המלחמה.  "כבר שנים שאמא מחפשת מה עלה בגורלה של הילדה" הוא אמר, "אולי תוכלו לעזור.  מחר אינני עובד ואני אביא את אמא לפגוש אתכם".

התכניות שהורי עשו ליום המחרת השתנו כמובן לאלתר.  איך אפשר לסרב לתיזמון אלוהי?למחרת חזר הבחור עם האם הקשישה שעדין הייתה במיטבה אף כי כבר מלאו לה מעל 80 שנה. האישה הייתה נרגשת בעליל.  היא הובילה את הורי בליווי בנה בדרך עפר הררית ואז, בתוך ואדי מוקף מדרונות מיוערים היא אמרה: "עצור פה"!

גב קפוסטובה יצאה מהרכב ובהתרגשות רבה הצביעה כלפי מעלה אל תוך סבך העצים המקיף אותם ואמרה: "פה בדיוק זה קרה".
אימי אומרת שזה

היה פשוט מצמרר.  לא היה צל של ספק שהיא עדיין חיה את הרגעים הללו…."אני זוכרת את זה כאילו זה התרחש אמש… " היא אמרה.  "אימי ואני הלכנו על הדרך כאשר לפתע כאילו משום מקום, גלשה אישה במורד מדרון היער התלול ובזרועותיה תינוקת בלונדינית…   האישה נפלה על ברכיה לפנינו והתחננה שניקח את הילדה ונציל אותה כי הם מתחבאים במערות והיא חרדה שהילדה לא תישרוד את החורף. 

התמלאנו הערצה לתעוזה של האישה ולמצוקה שלה. לא יכולנו לסרב ולקחנו את הילדה.

מאותו יום, הילדה נשרכה אחרי וקראה לי אמא".
"יום אחד", מספרת הגברת הקשישה, "ראינו את הגרמנים מסתובבים בכפר עם כלבים ולא עבר זמן רב והם מצאו את המסתתרים.  ראינו את הקבוצה ובתוכה את אמה של הילדה שהתחבאה בביתנו, מובלים דרך מרכז הכפר.  כשהם עברו על יד הבית שלנו, השיירה נעצרה. נכנס חייל גרמני ושאל לזהותה של הילדה. מאחר ואימי הייתה מבוגרת מכדי להיות אמא לילדה כל כך קטנה, אמרנו שזוהי בתי.  הוא הביט בי ישירות אך לא התעקש ועזב.  לא היה לנו מושג מה קרה לאם.  כל מה שזכור לי הוא שזמן קצר לאחר המלחמה, הגיע קרוב משפחה של הילדה ולקח אותה".  היא אמרה שיתכן שלאימה הייתה אינפורמציה לגבי קרובי המשפחה וכיצד הם ידעו על מיקומה של הילדה אבל האם כבר אינה בין החיים ולה לא ידוע דבר על גורלה של הילדה.  גב' קפוסטובה ידעה רק את שמן הפרטי של הילדה והאם ואת שם משפחתן.  "אולי אתם יכולים לעזור לי לאתר מה עלה בגורלה?"

הורי חזרו לארץ ואבא התחיל במסע חיפושים נרחב כולל מכתבים ליד ושם, תקשורת עם מוסדות ושיחות עם אנשי מפתח ואפילו פירסומים בעיתונות. גם אמא וגם אבא הפכו את הענין ממש לפרויקט אולם לא העלו דבר ולאחר כשנה וחצי, הניחו לענין.

עברו שלוש שנים.

לארץ הגיעה לביקור חברת ילדות של אימי מסלובקיה ובאמתחתה מתנה סמלית ממכרה סלובקייה לחברתה הטובה שגרה בבני ברק.  לא היה ברור כיצד תגיע המתנה מהקריות למרכז, ואף אני שעובדת לעיתים ברמת גן הצעתי לקחת את המתנה ולהביאה למחוזה.  עלתה כמובן גם האפשרות שהמתנה שגודלה לא עלה על גודל מעטפה ממוצעת, תשלח בדואר…. לבסוף הוחלט שהשתיים תפגשנה ושבהזדמנות זו תוכל חברתה של אימי גם לבקר בתל אביב אותה עדיין לא ראתה. כך נסעו אימי וחברתה ברכבת לתל אביב שם פגשו את הידידה מבני ברק ואת בעלה שלקחו אותן לסיור ביפו.

באותו יום חזרתי מסדנה שהנחתי בצפון, הייתי אמורה להגיע אל בית הורי בשעות הערב.  בשעות אחה"צ ראיתי שאבי התקשר לנייד מספר פעמים אך לא השאיר הודעה. כשהשגתי אותו, שמעתי בקולו שהוא מאוד נירגש.  "את זוכרת את הסיפור על הילדה שניסיתי למצוא דרך יד ושם?" הוא שאל.  בודאי שזכרתי. " אמא מצאה אותה היום".

אמר ולא יסף שכן דמעות כבר חנקו את גרונו.

יש המשמיצים את אמי שהיא נוטה לתחקר…  תכונה בעלת ערך מוסף במקרה זה.
בשיחתן הטלפונית אמרה הידידה לאימי שאביה נולד בברטיסלבה, עיר הולדתה של אימי. כאשר נפגשו, ובעודן מהלכות ברחוב ביפו, אמא התחילה בתישאול שנהוג אצל אנשים שבאו "משם"….

מאיפה את?

מי היה אבא שלך?

איך שרדת את המלחמה?

"זה סיפור ארוך", ענתה הידידה. "אימי ואני שהייתי אז תינוקת, נלקחנו למחנה עבודה בנובקי". בנובקי, אשר שכן בשטח הררי מיוער בקרבת אוכלוסייה שלא אהדה את המשטר הפשיסטי, הוקמה מחתרת פעילה ובה השתתפו הקומוניסטים וחברי תנועות הנוער הציוניות.  בפרוץ המרד הסלובקי הלאומי באוגוסט 1944, שוחרר המחנה. אמא הכירה את המחנה היטב שכן גיסה היה בין המשוחררים ושרד את שארית המלחמה בהרים עם הפרטיזנים.

"ומה קרה כששוחררתם?" שאלה אימי.

"אימי ואני ברחנו והסתתרנו ב….  " ואז היא קראה בשם אותו הכפר שבו לא יותר מ 20 בתים….  הכפר עם החאטה…  הכפר שם פגשו הורי את גב׳ קפוסטובה.

אמא הביטה בה בפליאה, עדיין מתקשה לעכל את האינפורמציה ורק הצליחה להגיד: "כבר 4 שנים שאני מחפשת ילדה שהוסתרה שם"….
והידידה באיפוק ובקור רוח ענתה: "אני זו הילדה שאת מחפשת"….

אמא, שגם ככה הרגליים שלה די נחלשו מחמת מחלת הסכרת, הרגישה שרגליה רועדות והקרקע נשמטת מתחתם…. היא התיישבה על מעקה והתקשתה להפנים איך הכוונה שלה מתממשת ללא כל מאמץ מצידה. לפעמים, אנו משחררים את תפילתנו אל היקום והיא נענית באופן מפתיע…

כן, אמרה הידידה.  "אמי שרדה את המלחמה ושלחה את הדוד שלי לאסוף אותי לאחר תום המלחמה." הידידה מבני ברק נשארה בסלובקיה, עבדה כמורה עד 1965 ורק אז עלתה לארץ.

כוחה היצירתי של הבריאה הינו בלתי מוגבל, אינסופי.

כל שעלינו לעשות הוא לשלוח את כוונתנו ולדעת שהיא בעצמה, הכוונה, מיישרת את הדרך, מכוונת את המסלול, מאפשרת נסיבות שלא היו קיימות קודם לכן וטווה מרקם של אנשים ופעולות, מקומות ורעיונות שמטרתן ליצור מציאות חדשה למען טובתנו הגבוהה ביותר.

וכך בדיוק קרה שהטלפון בביתה של הגברת הקשישה בסלובקיה צלצל יום אחד במפתיע והבשורה לה ייחלה כל כך הרבה שנים, הייתה מעברו השני של הקו. בימים אלו, חזרה הידידה מבני ברק ובני משפחתה מביקור מרגש ומתועד בסלובקיה אבל הסיפור הזה כבר שייך לה. הגברת הקשישה זכתה לקבל את תואר חסידת אומות עולם מיד ושם והגשימה משאלת לב עמוקה לפני מותה.