אנחנו מצויים בסיומו של החג בו אנו מצווים לחגוג את היציאה מעבדות לחירות ומשיעבוד לחופש ועוד רגע קט נחגוג גם את חג עצמאותנו.
אם כבר מדברים על חופש ועצמאות, יש לקחת בחשבון שאיכויות אלו באות לידי ביטוי בזכות, ביכולת ובהחלטה לבחור שכן האם אנו באמת חופשיים בלעדיה?
המממ… יש בזה משהו אבל הנה זה עתה סיימנו מערכת בחירות רווית יצרים שמעוררת תהייה באיזה חופש השתמשנו והיכן אנחנו עדיין משועבדים?
האם בחירה מעניקה לנו חופש והאם החופש תורם לרווחתנו?
קחו למשל את בארי שוורץ, פסיכולוג אמריקאי שכל חייו נהג ללבוש מכנסי ג׳ינס.
הם לא היו טובים או איכותיים במיוחד אבל הוא היה מבסוט.
יום אחד אחרי שנים של שימוש, הם נשחקו והוא נכנס לחנות ובקש לרכוש זוג מכנסי ג׳ינס חדש.
המוכר שאל אותו אם הוא רוצה גיזרה צרה? גיזרה נוחה? גיזרה רפויה? כפתורים או רוכסן, משופשפות או דהויות? מוצרות או מתרחבות וכן הלאה…
הוא נותר פעור פה ואמר, היי, אני רוצה את הסוג היחיד שהיה פעם!
למוכר הצעיר לא היה מושג על מה הוא מדבר.
למורת רוחו, בילה בארי בחנות כמעט שעה תמימה ומדד את כל סוגי הג׳ינסים וכשהוא יצא משם, הוא היה לבוש במכנסי הג׳ינס הכי תואמים והכי נוחים שאי פעם היו לו. לא היה ספק שמצבו השתפר וכל אותו מגוון גרם לו לבחור בחירה הרבה יותר טובה עבורו אבל להפתעתו, הוא הרגיש הרבה יותר גרוע…
כי מול כל האופציות שעמדו בפניו, ציפיותיו לגבי כמה טוב זוג מכנסי ג׳ינס צריך להיות, עלו. לפני כן, כשהיה רק סוג אחד של ג׳ינס, לא היו לו שום ציפיות.
אבל כשלפתע עמדו בפניו כל כך הרבה סוגים, לעזאזל, אחד מהם חייב היה להיות מושלם וזה היה טוב אבל לא מושלם.
בארי אמר שאחת ההשלכות של קניית מכנסי ג׳ינס גרועים כשיש רק סוג אחד זמין היא שכאשר אינך מרוצה ואתה שואל מי אחראי? התשובה היא ברורה, העולם אחראי. כשאתה קונה זוג מכנסי ג׳ינס מאכזבים כאשר יש 100 סוגים מהם אתה יכול לבחור, ואתה שואל: למה? מי אחראי? זה ברור במידה שווה שאותו אדם הוא אתה. אתה יכולת לעשות בחירה טובה יותר. אין שום תירוץ בשבילך. אתה יכול להאשים רק את עצמך. (בארי שוורץ, מחבר הספר: הפרדוקס של הבחירה).
אין ספק שבחירה עדיפה על חוסר בחירה.
אבל אין זה אומר שיותר אפשרויות בחירה עדיפות על בחירה מסוימת.
ריבוי נתוני הבחירה הפך אותנו ליותר משותקים ופחות מרוצים ולא ליותר חופשיים מה עוד שאף אחד מאיתנו לא יכול להיות מומחה בכל התחומים ואם עלינו לבחור בין מוצרים או שירותים שאיננו מבינים בהם, זה הופך את תהליך קבלת ההחלטות למאתגר במיוחד.
ואם קשה לבחור מכנסי ג׳ינס, על אחת כמה וכמה שזה מאתגר לבחור ממשלה…
כמעט 80% מתושבי מדינת ישראל עשו לאחרונה שימוש בזכות הבחירה שלהם. הלכנו לקלפי ושמנו פתק. השאלה מאיזה מניע בחרנו? והאם אנחנו חופשיים? ומה זה משקף? והאם יהיה טוב יותר או רע יותר ולמי? והאם יכולנו לבחור אחרת?
כנראה שלא.
כדי להניע שינוי צריך חזון, השראה, מודעות ואנרגיה.
ניתן לרתום מסות של אנשים לרעיון או לאג׳נדה בשני אופנים עיקריים. אחד, דרך הרגשות הכי פרימיטיבים והכי לא מעובדים שמחוברים לפחדים קיומיים והישרדותיים. מי שעושה זאת בהצלחה, משתמש לרב בשפה אוניברסלית של סטריאוטיפים ודימויים ארכיטיפים קלאסיים.
האופן השני הוא דרך הרגשות הכי נעלים והכי יצירתיים תוך שימוש ביכולת לדמיין, להאמין, ולהתגבר על פחד. מרטין לותר קינג היה אמן בזה כשרתם אנשים לחלום שלו שהיה הרבה יותר גדול ממנו.
לעומת זאת, מפלגת העבודה שעמדה מול נתניהו לא רתמה אנשים לחזון.
להפך. מפלגת העבודה קראה לעצמה בשם ״המחנה הציוני״, שתי מילים שמסמלות אנרגיה ישנה. מחד, ״ציוני״, מונח שנטבע ב 1890 ושתיאר תנועה אשר במידה רבה השלימה את משימתה, ו״מחנה״ —כינוי ליישוב ארעי שמעורר אסוציאציות של אוהלים, צריפים, צבא, עבודה, מעפילים וכו׳.
ואז בנוסף לכך, מפלגת העבודה יצרה סלוגן ״זה אנחנו או הוא״…
נתניהו לא איחר להגיב בסלוגן משלו: ״זה אנחנו או הם״.
הרבה מאיתנו (אנשים שעושים עבודה פנימית ורוחנית) חשים צער עמוק מול הפער שקיים בין העבודה התודעתית שאנו עושים ובין הקיטוב, הנפרדות והאטימות לסבל של הזולת שמתרחש בחוץ.
עבורינו, זה נראה ששנים כל כך רבות אנחנו עושים עבודה תודעתית עמוקה וכאילו שהמצב רק מחמיר.
אבל מה שאנו חווים הוא עקרון אוניברסלי. כאשר קבוצת אנשים מתחילה להתפתח תודעתית מעבר לרמת ההתפתחות העכשווית של החברה, הדחף שהיא יוצרת מתחיל לאתגר את המבנה הקיים וכל דחף חדש פוגש תמיד התנגדות. כל תנועה חדשנית אמיתית חייבת לעורר חומרי צל (פחדים, יצרים ותכנים תת מודעם ולא מעובדים שמחוברים להישרדות), אחרת היא אינה אותנטית. זה לא משהו אישי.
בעצם אם חושבים על זה, חיי כל אדם הם מחול בין המבנה של מה שהבאנו מהעבר ובין הפוטנציאל שמיוצג על ידי אנרגית העתיד שלנו—מה שאנחנו יכולים להיות. קוראים לזה מתח יצירתי.
אז אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו עכשיו להתנתק, להתייאש, להישאר מאחור כי כך נגביל את יכולתינו לתרום ולהשפיע. אנחנו נקראים להמשיך להחזיק תדר של אהבה, לדעת מהי תרומתנו ולתת אמון בכך שאחרים יתרמו את חלקם.
כנראה שעדיין איננו חופשיים.
אנחנו עדיין מנוהלים על ידי רגשות לא מודעים.
מונעים לעשות בחירות מתוך יצרים או נותנים לאחרים לבחור בשבילנו.
יש לנו עדיין עבודה בדרך לעצמאותנו הרגשית והמחשבתית.
אנחנו נקראים להמשיך ולעשות את עבודתנו הפנימית.
בדף האחרון של 751 עמודי הביוגרפיה שלו, ״דרך ארוכה לחופש״ (קראתי את הספר עד תומו…) כתב נלסון מנדלה:
״כשיצאתי מבית הכלא, זו היתה משימתי, לשחרר את המשועבדים וגם את המשעבדים. יש האומרים שזה כבר הושג אבל אני יודע שאין זה כך. האמת היא שעדיין איננו חופשיים. בסך הכל השגנו את החופש להיות חופשיים, את הזכות לא להיות משועבדים. עדיין לא עשינו את הצעד האחרון במסענו אלא רק את הצעד הראשון בדרך הרבה יותר ארוכה וקשה. שכן להיות חופשי אין זה אומר רק להוריד מעליך את השלשלאות אלא לחיות באופן שמכבד ומטפח את החופש של אחרים. המבחן האמיתי למסירות שלנו לחופש רק מתחיל…. גיליתי את הסוד, שאחרי שאתה מטפס על גבעה גבוהה אתה רק מוצא שיש עוד הרבה מאוד גבעות שיש לטפס עליהן. לקחתי לי כאן רגע לנוח, לגנוב מבט אל הנוף היפהפה שסובב אותי, להביט לאחור ולבחון את המרחק שעברתי. אבל אני יכול לנוח רק לרגע, כי חופש תמיד מלווה באחריות ואינני מעיז להתמהמה. דרכי הארוכה עדיין לא הסתיימה ״
לאחר שנפסק דינו של שרנסקי להישלח לסיביר הוא אמר לשופט:
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה!״