במשך המלחמה האחרונה, לא כתבתי. לא מצאתי מילים. לא יכולתי אלא להכנע לכוח שפירק, וניפץ וסחט ודחק והחמיר לפני שהתמיר עד שהחל לרפא (כי זה מה שקורה כשנכנעים), וממשיך עד עצם היום הזה, מאחורי הקלעים של המילים. בהתבוננות לאחור, בקריאת כל הפיסקאות שהתחלתי ולא סיימתי, ברעיונות שניסיתי להעלות על הדף וכשלתי, טוב שכך.
כתיבה עבורי זה ריפוי.
אבל ריפוי יכול להתרחש רק כשנוגעים במה שיש.
לא תמיד ניתן להאיץ את התהליך או לצפות לתוצאה מהירה.
וככה זה התחיל אצלי עם המלחמה.
המציאות הזו הייתה קשה לכולם.
אני רק משתפת אתכם במפגשי עם תכנים כל כך מוצפנים בתוך תת המודע, איך זה הפעיל אותי ולאן זה הוביל, מה עשיתי ואיך זה ריפא.
ואולי זה יתרום גם לכם. אולי תקבלו השראה.
כי באופן באמת מאוד פרדוקסלי המלחמה הזו שירתה את טובתי הגבוהה.
אבל זה יכול לקרות בכל משבר כזה או אחר.
איך זה מפעיל אותי?
(אני כותבת בזמן הווה)
אני פשוט לא יכולה להכיל את המציאות הזו בעולמי. כמעט ולא יכולה לנשום. לא רוצה שזה יהיה כאן אבל זה נמצא. אני רוצה שלום אבל יש מלחמה נוראה. זה בתוך החוויה שלי אבל אני לא רוצה אותה. זו בעיה. כי זה יוצר דיסוסיאציה או הצפה.
או שאני מתנתקת או שאני מרגישה כמו תחנת רכבת.
הרגשה של יאוש, חוסר תקווה, שהכל חסר תוחלת…. שכל העבודה הרוחנית שאנחנו עושים אינה מקדמת דבר ואנשים ממשיכים לשנוא ולהרוג אחד את השני ואין חדש תחת השמש רק הנשק נהיה יותר ויותר הרסני.
וכל זה הופך להיות עבורי כל כך כל כך אישי.
ובנוסף, הילדים שבחזית. זה פשוט מטרף את דעתי.
איך יכול להיות שאנו מסכימים לחיות עם הפתולוגיה הזו של נורמליות מדומה?
אני מרגישה מפורקת, מתנתצת לאלפי רסיסים…
ואני מתפללת ושואלת מה אני יכולה לעשות?
ואין תשובה.
התבוננות והקשבה פנימית:
למדתי שבמצב כזה מורכב של משבר, חשוב לאפשר לאנושיות שבי (שבנו) להיות מה שהיא. שאין טעם לנסות ליפות או אפילו לנסות לעבד רגשות.
שמה שנדרש הוא הכלה ללא שיפוט, ללא סינון…. לאפשר למה שמבעבע מהעומקים להיות נוכח בכאן ועכשיו.
כי יש רגעים שאנחנו מרגישים מוצפים, מרגישים מפורקים וחסרי אונים, מנותקים מכל תבונה ואפילו לעיתים מאבדים את האמונה.
יש רגעים שאנו פועלים מתוך יצרים הישרדותיים כי התשתית שלנו מאוימת וזה מפעיל טראומות שירשנו מהשושלת.
יש רגעים שאנו מצליחים להיישיר מבט אל עבר המצב, לקבל החלטות נאורות באיזה שהוא שלב אבל זה בהחלט נדיר.
למדתי שחשוב לחוש חמלה לצער העמוק, לפחד, לייאוש וגם לשינאה.
לארח את הרגשות בתוך מרחבי—שכן אם לא, הן נשפכות אל המרחב הציבורי.
ככל שאני לא רוצה לראות את מה שיש ואני מנסה לעסוק בלדמיין מה שצריך להיות בעיני, אני מחוץ למשחק; אני לא יעילה.
וכל פעם שאני מתפללת אל הבריאה, אני מקבלת: תרפאי את עצמך ואל תתני את כוח החיים שלך למלחמה.
פרספקטיבה מרחוק—הריפוי מתחיל
באמצע המלחמה, אני נוסעת לגרמניה לכנס רוחני.
זה ממש סוריאליסטי. בתוך המרחב הפסטורלי לשים אוזניות ולהקשיב להנחיות צבע אדום וחדשות אבל גם מאפשר להכיל את עצמי באופן אחר.
אני מודה לשבעת הישראלים שהיו שם איתי ושבזכותם, הרגשתי מובנת, בטוחה וחופשיה להתמסר עד תום.
ברגע מסוים, בתוך תרגיל של כתיבה אינטואיטיבית, הזיכרון הגנטי של משפחתי, (אני דור שני לשואה) מוצף…. ופתאום כל התמונות מעזה הן לא משם. הן בתוכי. זיכרונות של פליטות, של אובדן, של חורבן. קריסה של בנינים. הרס של חיי אדם.
בבת אחת המון רבדים מחיי מתחברים לנקודה קוונטית אחת מחוץ למימד הזמן.
כמו צומת אחת בה נפגשים הרבה נתיבי חיים. משוואה שהייתי צריכה תמיד לאזן, חוזרת לנקודת האפס.
אני כבר לא יכולה יותר לדבר. מוצפת בבכי שמרעיד את כל הגוף; ממש התפרקות.
אבל זה בעיקר משחרר, מטהר, מייצר השלמה, מביא התפכחות…
לאחר מספר ימים אני חוזרת לארץ והמלחמה פורצת שוב.
ואז אני יודעת בבהירות: אם אני בוחרת לחיות במדינה הזו, אני צריכה להמציא את עצמי מחדש או שלא אעמוד בכך. אני לא יכולה להיות תחנת רכבת לכל האנרגיות הקשות האלו, לתת את אנרגית החיים שלי לתדרים נמוכים אבל אני גם לא רוצה להתנתק. אני רוצה להיות בת אדם שמסוגלת לפגוש את מה שאני הכי לא אוהבת בעולם בלי להרגיש מאוימת, להיות לגמרי נוכחת אבל לא מעורבת. להקשיב למערכת.
מה אני עושה?
אני קודם כל מסכימה לארח במרחב שלי רגשות קשים.
אני גם משחררת הסכמים ישנים; אמונות מגילגולים אחרים; דפוסים גנטים שכבר לא משרתים.
אני מרחיבה את הכלי שלי כדי שאהיה מסוגלת להכיל את הבלבול, את אי הוודאות, את הפחד ועדיין לשמור על שקט ומרכז פנימי ולהשאר לגמרי נוכחת.
מה שעוזר לי הוא תרגיל הנקרא: ״קבלת הפנים המשולשת״ הלקוח מ״שיטת סדונה״…
מחד, פשוט להפליא ומאידך מתוחכם באופן כמעט מהפכני…
קודם כל אני מקבלת בברכה את כל הרגשות שעולים… מבלי למיין או לתייג אותם. את כל האמונות המגבילות…פשוט מקבלת את מה שמופיע בתודעה שלי מבלי לנסות להבין או לעשות משהו….
ואז, כשמתעוררת בי בכל זאת ההתנגדות הפנימית….האם אני יכולה לקבל בברכה גם את אותו צורך ורצון להבין מה לעשות? את הדחף להפטר מהאמונות המגבילות או למצוא אמונות טובות יותר? את הרצון לתקן את זה, לשנות או לשלוט בזה, לעשות משהו עם זה או בקשר לזה? לנסות להבין איך לעשות את זה יותר טוב או אחרת? ופשוט לקבל בברכה את כל מה שעולה?
ובאותה הזדמנות, גם לקבל בברכה כל תחושה או נטיה לתת לזה משמעות אישית, להזדהות…להרגיש שזה שייך לי, שזה קשור בי או בהם… שאלו האמונות שלי… מגדירות את מי שאני… או את מי שאוכל להיות… ואם התודעה שלי אומרת: בוודאי שהן שלך, בוודאי שזה אישי, האם אני יכולה לקבל בברכה גם את זה….?
אני מפסיקה לריב עם המציאות…. וכמידת האפשר, הכי טוב שאני יכולה, אני מקבלת בברכה את הידיעה הפנימית שאני אהבה. פשוט מאפשרת להכרה הזו להכנס אל תוך מרחב התודעה שלי…. יחד עם הכמיהה האותנטית לשינוי….אפילו אם זו איוושה קלה ברוח, רמז קלוש… אני אהבה…
זה עלול להשמע מוזר אבל כאשר אנו נפתחים להרגיש מה באמת יש, אנחנו מפסיקים להלחם עם זה, מפסיקים לייצר סבל…משהו משתנה, משהו מתמסמס… ומאפשר לפרק מטען שמונע מאיתנו להשאר נוכחים. זו העבודה. הכניעה. ההתמסרות.
זו גם התרומה היחידה שיש לה משמעות אשר באפשרותי להעניק לשינוי המציאות.
ועם כל זאת ולאחר הכל, אני בוחרת להשאר עם השאלה הפתוחה:
מהי בכל זאת היא האחריות הקולקטיבית שלנו למלחמה? להתפתחות שלנו כתרבות? כחברה? כאנושות? מה אנחנו רוצים? על מה אנחנו מתמקדים?
איך אנחנו יכולים לרתום את גאוניותו של האדם ביצירה משותפת עם הבורא של אבולוציה רוחנית שמקדמת תרבות אשר אינה זקוקה יותר למשברים כדי לעדכן את עצמה?