אני גרה במצפה רמון.
זכיתי.
האמת היא שמעולם לא זכור לי שנמשכתי למדבר ותמיד אהבתי מעיינות, עצים וים.
סך הכל גדלתי בקריות בין החולות ובמרחק של 10 דקות הליכה מהים.
אז תשאלו, איך הגעתי למדבר, למקום כל כך רחוק ומבודד?
אפשר לומר שזו היתה הנחייה מגבוה...
מסוג הרגעים המכוננים שלא ניתן להתעלם מהם.
מן רגעים כאלו שאת יודעת משהו בוודאות בלי לדעת איך את יודעת את זה וזה גם לא כל כך משנה מה את חושבת כי ברור לך שזהו רגע של כניעה, קבלה, והסכמה וכל בחירה אחרת איננה באה בחשבון.
כל פעם כשאני מהלכת לי על שפת המצוק, בזריחה או בשקיעה, פוגשת יעלים, צופה בסנוניות שתופסות זרמי אוויר, מביטה במרחבי האינסוף, או יורדת למכתש לצפות בשטפונות בחורף, אני מתפעמת שוב ושוב מכך שאני זוכה לחיות כאן.
אז אם את/ה עוברים בדרך; אם בא לכם טיפול בשקט המדברי; אם בא לכם איזה טקס סביב המדורה בחצר; או סדנה קצרה להשראה, או קונסטלציה משפחתית, אני כאן. רב הזמן.
לפעמים אני מסלבטת את ביתי וכל הקודם זוכה.
