האישה שייצגה את סבתא שלי בקונסטלציה המשפחתית שעשו עבורי, הרגישה כמעט מייד את הכאב של סבתא גולדצ׳אס goldschatz [בגרמנית, ״אוצר של זהב״- ככה קראנו לה כי היא הייתה כל כך אהובה ונדיבת לב] על אובדן העוברים שהפילה. הנציגה חוותה את האובדן בגופה ובנפשה למרות שמעולם לא הכירה את סבתא ולא ידעה עליה דבר. הנציגה שנכנסה לקונסטלציה לייצג את הסימפטומים שלי, נשכבה מיד למרגלות סבתא, חיבקה את רגליה ובכתה. הנציגה שלי הביטה ממרחק ואמרה שזה קשה להסתכל כשאי אפשר לעזור. סטפן האוזנר, המנחה המוכשר שאת ספרו ״אפילו אם זה יעלה לי בחיים״ קראתי בנשימה עצורה, אמר: כשמחפשים דרך ״לעזור״ זה בד״כ נובע מרצון להימנע מלחוש את הסבל של האחר אבל לראות זה לתת הכרה וזה מרפא. הוא הנחה אותי להביט, לפתוח את הלב ויחד עם זאת להניח את הסבל שלה איתה (שנשאתי בתוכי מתוך נאמנות אליה באהבה רבה) ולכבד את גורלה.
זו כוחה של הקונסטלציה, זה יופייה שמרגש אותי כל פעם מחדש; אנשים זרים שאינם מכירים אותנו או את משפחתנו, לעיתים אנשים מתרבויות שונות לחלוטין מזו שלנו, מתחברים תוך מספר דקות למצבים ולאנשים ומייצגים אותם בגופם ורגשותיהם באופן שמאפשר לנו להשלים תנועה שנעצרה, לחבר את מה שנותק, לקבל את מה שנדחה ו/או להניח למשא שסחבנו עבור אחרים ואשר השלכותיו מופיעות בחיינו ובגופינו.
בעבודת הקונסטלציה אנחנו מגלים שלמחלות, תופעות ו/או סימפטומים יש תפקיד במערכת. ברט הלינגר, אבי תורת הקונסטלציה, לא ייחס חשיבות מרובה לדיאגנוזה או לשמות של סימפטומים אלא התעניין בעיקר בהקשר המערכתי של מחלה או הפרעה. מורי היקר, ישי גסטר, מי שהקים את דרך הקונסטלציה-בית הספר לקונסטלציה מערכתית בישראל, סיפר שהוא הגיע אל הקונסטלציה בזכות פלייר שעליו היה כתוב: הסדר של האהבה—מתעניין בקשר בין דינמיקות חבויות במשפחה ובין סימפטומים פיסיים?
חשוב לציין כי לא כל מחלה היא ביטוי להפרעה מערכתית במשפחה והפרעות מערכתיות אינן בהכרח הגורמים הפעילים היחידים. אף כי לעיתים קרובות מחלה מלווה במעורבבות, [Entanglement], איננו יכולים לטעון שהמעורבבות היא הגורם, וגם לא נוכל לגרום למחלה להיעלם בעזרת הקונסטלציה. אין ספק שעבודת הקונסטלציה מועילה ומקדמת במובנים רבים אבל עד כמה היא משפיעה בפועל על מהלך המחלה, איננו יודעים.
מנקודת המבט הקונסטלטיבית, מחלה אינה תופעה אישית של האדם החולה אלא ניתנת להתייחסות מרפאה אם בוחנים אותה בהקשר רחב יותר כמו המשפחה. הקונסטלציה מגלה שלא רק ליחידים יש כמיהה לשלמות והרמוניה, אלא גם למערכות משפחתיות יש זיכרון והן מחפשות איזון ושלמות על ידי הכללה והשמטה של נושאים מהעבר שאינם פתורים. כאשר אנחנו מוסיפים נציג/ה עבור הסימפטומים או עבור המחלה של האדם לקונסטלציה של משפחת המקור שלו, אנו מבחינים שהם תורמים באופן כלשהו לאיזון של המערכת.
אחת הדינמיקות הנפוצות ביותר שמופיעה בקונסטלציה עם מחלות, היא של ילדים הנרתמים לשאת משא כבד מכפי גילם מתוך אהבה להוריהם – (ההתייחסות ל ״ילד״ אינה מוגבלת לגיל). הם נושאים בחייהם ולעיתים בגופם את הטראומות הבלתי פתורות שעדיין נוכחות במערכת המשפחתית. מה שמניע את התופעה הזו היא האהבה הראשונית של ילד להוריו שמתבטאת בצורך ובכמיהה שלו בקירבה ושייכות. דרך המחלה ילדים חווים הרבה פעמים את השייכות ועשויים להרגיש תחושת אשמה אם מצבם משתפר. הנציגים בקונסטלציה שופכים אור על הדינמיקה הנסתרת. הם מביעים זאת בתחושות הגוף שלהם, בחוויות רגשיות שעולות, במיקום שהם תופסים במרחב, ביחס אל נציגים אחרים במערכת, ובתנועה שרוצה להתחולל (או לא).
באופן כללי, יש שלוש תנועות עיקריות הפועלות במערכת של מחלה:
- נטייה ללכת בעקבות מישהו אל המוות, אל מחלה, או אל גורל אחר כלשהו, למשל אחר עובר שהופל, מישהו שנהרג, או התאבד וכו.
- דחף להציל מישהו במערכת—עדיף שאני אמות ולא אתה. אם הורה חולה או נמשך אל המוות, הילד אומר: "אני אעשה את זה במקומך".
- הדרה של בן משפחה כלשהו. המחלה מסתכלת לעבר האדם המודר מתוך צורך לתת לו הכרה במערכת. הדרה יכולה גם להיות קשורה בזיכרון של אירוע. הרבה סימפטומים ״זוכרים״ תכנים אשר הודרו מהביוגרפיה של האדם או מההיסטוריה המשפחתית, בד״כ על מנת לשרוד בתוך מצב טראומטי.
זה אמנם לא פשוט להבין אבל כשחווים את זה שוב ושוב, לא ניתן להכחיש את התנועות הללו. מה שאינו נפתר, אינו נעלם אלא נותר פעיל דרך הדורות. בין אם אנו רוצים בכך או לא, עלינו ללמוד כיצד להתמודד עם האירועים/זיכרונות הללו משום שגם אם איננו מודעים להם, ו/או ככל שאנו מייחלים להרחיקם מאתנו, כך הם מוצאים דרכים לבטא את עצמם בחיי היומיום דרך סימפטומים ומחלות או דרך דפוסים שחוזרים על עצמם ואשר איננו מצליחים למנוע.
האם יש קשר בין מחלות ודינמיקות משפחתיות מסוימות?
לעיתים ניתן לקבל השראה מניסיון מצטבר שמגלה את המשותף בין מחלות מסוג מסוים כמו מחלות אוטואימוניות, מחלות מעיים וכדומה ובין הקונפליקטים הבלתי פתורים הקשורים בהם. אבל אף כי לעיתים קרובות מתגלה דינמיקה משפחתית ספציפית מאחורי מחלות ספציפיות, לא מומלץ לחפש באופן יזום את ההקשרים הללו. עדיף להבין את העקרונות והמנגנונים המערכתיים הכרוכים ביצירת החלמה או מחלה, להיזהר מהכללות ולהתייחס לכל מקרה באופן ספציפי. אם הקשרים אלו מתחילים לשמש כמו מתכונים, זה מגביל ומעכב את מה שעשוי להתגלות ומה שיכול להשתנות. שינוי מצריך תנועה וגמישות, ולכן עלינו להימנע מכך שהניסיון שנצבר יהפוך לתיאוריות. לניסיון המצטבר יכולה להיות השפעה מרפאה דרך נוכחותו של המנחה, ולאו דווקא דרך הידע שלו. הידע תמיד יהיה שם כסמן שמכוון את תשומת הלב כל עוד נשאר פתוחים אל שדה התופעות.
השאלה המרכזית היא, מה מחולל ריפוי?
אחד ממורי מכנה שאלות מהסוג הזה, A Living Question.
כלומר, זוהי שאלה שאין לה מענה חד משמעי ואנו מוזמנים לחיות את ועם השאלה הזו; להישאר פתוחים לגילוי והפתעה; להרכין את ראשנו בפני כל מה שאיננו מבינים ויחד עם זאת, להאמין שריפוי יכול להתחולל גם באופן בלתי צפוי ולא מובן ולעיתים אף מחוץ לממד הזמן.
חשוב לזכור שגם מחלה וגם החלמה מתרחשות בכל הרמות – פיזית, נפשית, אנרגטית, קוגניטיבית ורוחנית. אבל, הריפוי מתבטא בסופו של דבר בגופו של המונחה ושם הוא נחווה ונצפה. הניסיון מצביע על כך שככל שהחוויה מעוגנת יותר בתחושות גופניות, כך גדל הסיכוי שהיא תוביל לשינוי בר קיימא. לכן חשוב לעקוב אחר המונחה ולוודא שיש ביכולתו להישאר נוכח ופתוח לגילויים שהקונסטלציה מאירה. אם במהלך הקונסטלציה המונחה מרגיש מוצף או מנותק, זו הזמנה להאט, לנשום, להקשיב. זוהי בדיוק הנקודה בה קיים פוטנציאל להרחבת המודעות; להכרה במה שעד כה נותר לא מודע; להנכחה של רבדים רגשיים עמוקים יותר ופחות נגישים. הרבה פתרונות שעשויים להתגלות בקונסטלציה, לא יובילו להחלמה מאחר והמונחה לא יצליח להתייחס אליהם ו/או להתגייס למשימת האינטגרציה. שינוי, תובנה וריפוי דורשים גמישות.
בסופו של דבר, שאלת המפתח היא האם המונחה יכול לקחת את מה שהוא חווה בקונסטלציה או/ו יכול לזרום עם התנועה שמופיעה? האם זה אפשרי עבורו לעבד את מה שהוא חווה? עד כמה הוא יכול לפתוח את ליבו למה שהקונסטלציה מראה לו, לשחרר תפיסות ישנות ולאפשר אינטגרציה של המידע החדש? תנועה כזו משחררת כוח חיים שהיה לכוד בתוך הנרטיב של הכאב ובאופן אופטימלי, זה יהפוך בסופו של דבר למשאב חיוני.
מכשולים ופרדוקסים בדרך
מכירים את זה שדווקא כשאתם עושים עבודה רגשית ורוחנית עמוקה שאמורה לשחרר אתכם ממטענים חורגים ובעיות כאלו ואחרות, דווקא כשאתם מתחילים ללכת בדרך שלכם להגשמה עצמית, דווקא אז אתם מפתחים סימפטומים?
אני יכולה להעיד באופן אישי שהתופעה הזו שיגעה אותי והתמרמרתי על כך לא מעט.
איך זה יכול להיות?
גם בקונסטלציה מסתבר, התופעה מוכרת.
לעיתים אנחנו עדים לכך שכאשר ניתנת הכרה להיבטים שונים בקונסטלציה, הנציגים של המחלה או הסימפטום נחלשים ונוטים לסגת מהשדה. זה כמובן מעודד ונחשב לצעד חשוב בתהליך הקונסטלטיבי. אנחנו עדים לכך שמונחים עוברים תהליכים רגשיים עמוקים, מפנימים מסרים, מקבלים תובנות אבל במציאות החיים, נוצר פער בין השפעתה המידית של הקונסטלציה ובין הסימפטומים בגוף. לפעמים ההפך מזה קורה. המונחה לא חווה יותר מדי בזמן הקונסטלציה אבל כמה שבועות לאחר מכן ובאופן בלתי צפוי מתחוללת התמרה שמובילה לריפוי ספונטני. באמת שאיננו מתיימרים לדעת מה מרפא. אבל האם יכול להיות שמה שמחזיק, מציף או מחמיר סימפטומים היא תחושה עמוקה של נאמנות ושייכות למערכת המשפחתית המקורית? ואם עשיתי צעדים משמעותיים אל מחוץ למערכת שלי כמו זוגיות, נישואין, הורות, בחירה בדרך מקצועית שונה, מעבר לארץ אחרת וכו׳ ונניח שיש לי תפקיד משמעותי במשפחת המקור שעשוי להיות לגמרי נסתר ממני, האם יתכן שצעדים אלו יגבירו את הקונפליקט בין דחף השייכות ליצר ההתהוות וההתפתחות? ואז האם יתכן שהסימפטומים עשויים להוות פתרון לקונפליקט הזה?
זו הסיבה שסטפן האוזנר בעבודה שלו עם מחלות בקונסטלציה, נוטה להתמקד ביחסים שבין ילדים והוריהם ובדינמיקות נסתרות במשפחת המקור כי את הנאמנויות הללו חשוב לאתר ולשחרר. הוא מציין היבט נוסף שהתבהר באבולוציה של העבודה והוא היחס של המונחה לחיים עצמם. הרבה סימפטומים, הוא מעיד, מתייחסים באופן זה או אחר ל״לא״ בלתי מודע לחיים באופן כללי. ״כל עוד אין במונחה נכונות אנרגטית לקחת את החיים דרך ההורים, איננו יכולים לרפא אותם, לא אנחנו ולא הרופאים. גם אם הרפואה תצליח לטפל בסימפטום, אם אין ׳כן׳ אמיתי לחיים באופן כללי, האדם יצור סימפטומים חדשים או שהמחלה תחזור.
חלקכם עשוי לתהות, למה הכוונה ב ״לקחת את החיים״? שהרי מבחינה ביולוגית הגענו לחיים דרך ההורים הביולוגים שלנו… אלא שלעיתים אנחנו דוחים את ההורה, מסרבים לקבלו. אולי היה זה הורה פוגעני או לא נוכח או לא מתפקד, או הורה שמסר אותנו וכלל איננו מכירים אותו, או שהיה זה הורה ילדי שלא הייתה לה או לו יכולת נתינה וזה הכביד עלינו ואז לעיתים לילד יש התנגדות לקחת ממנו/ה את החיים; יש רצון להתרחק מהם, להתנתק…
מנקודת מבטו של האוזנר, תהליך הקונסטלציה מראה פעמים רבות כיצד האדם החולה לכוד בכמיהה ילדית לקבל מהוריו את מה שחסר לו. החלמה אם כן כוללת ויתור על פיסת הילדות הזו וצמיחה אל אוטונומיה של מבוגר. אחת מתנועות המרפא העמוקות ביותר היא זו של פיוס עם ההורים מהם קיבלנו את חיינו. פיוס הוא היכולת להכיר בקיים ולפתוח את הלב לקחת את החיים ללא תנאים. פיוס יכול להתרחש גם כשההורה כבר אינו בחיים. לאפשר למונחה להתפייס עם הוריו כך שיוכל לקחת את החיים דרכם הוא אחד העקרונות החיוניים להחלמה.
ריפוי כתנועה של התרחבות והרמוניה
כאשר אנרגיה נעה למשך פרק זמן באותו אופן במעגל סגור, יש לכך ביטוי אותו ניתן לכנות, סימפטום. תנועה של ריפוי היא תנועה של התרחבות. וכל קונסטלציה היא הזמנה להרחיב את הפרספקטיבה שלנו. למה הדבר דומה? לשאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. העיקרון זהה. איננו מצליחים למצוא את התשובה כי התשובה נמצאת מחוץ לגבולות הפרספקטיבה שלנו. אותו דבר עם תהליך של ריפוי.
״בעבודת הקונסטלציה, אני חווה את עצמי כמי שהוזמן להניע ריפוי, בהרמוניה עם דברים גדולים יותר״ אומר האוזנר. ״העתיד קיים רק עבור אלה שנמצאים בהרמוניה עם העבר. מי שמתקוטט עם העבר כובל את עצמו ואינו חופשי עבור העתיד. בניגוד לבחינה, שיפוט והדרה, אנו חווים שוב ושוב כיצד הכרה, הסכמה והרמוניה עם המציאויות הללו יכולות לגלות כוחות משחררים ומרפאים לנפש ולגוף״.
סיפור מקרה של ברט הלינגר:
בסדנה בהונג קונג, הייתה אישה שהיו לה 11 מחלות שונות וסידרנו נציגים לכל 11 המחלות במעגל סביבה והם התנהגו כמו אנשים. חלקם נפלו לרצפה בכאב רב, אחרים בכו. האישה הביטה בכולם וקיבלה אותם אל תוך ליבה. שנה מאוחר יותר, היא באה לסדנה אחרת ודיווחה שהיא מרגישה הרבה יותר טוב. היא אמרה שהיא רוצה לספר לי משהו על מה שקרה למשפחתה. הוריה מסרו 6 מילדיהם; למעשה הם מכרו אותם כי הם היו עניים מכדי לגדל אותם. הם גם הפילו כמה עוברים. שאלתי כמה בסך הכל? והיא ענתה, 11. אז סידרנו את כל הילדים האלו שוב במעגל והבאנו שני נציגים עבור ההורים שעמדו מחוץ למעגל. היא עמדה במרכז המעגל כמו בשנה שעברה והביטה בכל אחד ואחת מאחיה ואחיותיה והיו שם רגשות עמוקים ביניהם—אהבה עמוקה. נציגי ההורים עמדו מחוץ למעגל ובכו. פתחנו את המעגל ואפשרנו להורים להיכנס יחד עם האישה. הם החזיקו ידיים, הביטו עמוק בעיניים והתאחדו באהבה.