ההגיון הביולוגי של מחלות

כמו שהסברנו בדף של ריקול הילינג, מחלה מבחינת המוח האוטומטי היא תוכנה ביולוגית בעלת משמעות מיוחדת. מאחר וברב המקרים המחלה הינה תוצר של אירוע מן העבר, ניתן על ידי זיהוי אותו אירוע והבנת הקשר שלו לביטוי הנוכחי של המחלה, לעבד את הרגשות המודחקים, לפתור קונפליקטים מן העבר ולהחזיר את התנועה החופשית של זרם החיים. הדבר דומה למשוואה שיש בה X לא ידוע. ברגע שמתגלה אותו X, המשוואה פותרת את עצמה ואין צורך יותר בתהליכי איזון.
אם האדם אינו מושקע רגשית בסיפור, הריפוי יכול להתחולל ממש מהר. לעומת זאת אם הזיכרון מעורר הזדהות, רגשות אשמה, חרטה, טינה וכדומה, על האדם לעבור תהליכי עיבוד והשלמה ביחס למטענים אלו כדי שהמחלה תוכל להתרפא.

חשוב שוב להדגיש את ההבדל בין קונפליקט פסיכולוגי (שאותו רובינו מבינים באופן אינטואיטיבי כאמונות מגבילות ודפוסים רגשיים מעכבים) ובין קונפליקט ביולוגי (הקשור יותר לאינסטינקטים הישרדותיים).

קונפליקט ביולוגי הוא מצב בו האדם, צאצאיו ו/או משפחתו נמצאים בסכנה הישרדותית ועליו להגיב בהתאם על מנת להגדיל את סיכויו או סיכוי בני משפחתו לשרוד. הקונפליקט הביולוגי קיים כי למרות שאנו יצורים הנחנים בתודעה מתקדמת, יש לנו גוף הנשלט על ידי יצרים פרימיטיבים של הישרדות וטוב שכך.

למשל, העובר ברחם תלוי באופן מוחלט באימו להמשך הישרדותו. הוא עדיין לא נחן בקוגנציה (הבנה דרך מחשבה, ניסיון וחושים) וגם לא ביכולת לתרגם את תחושות האם לביטוי רגשי אבל הוא מגיב לסביבתו מתוך אינסטינקט הישרדותי. בסיפורי מקרים, תיארתי מקרה של מישהי שאמה גילתה שהיא בהריון רק במהלך ניתוח חירום להוצאת האפנדיצט. במצב זה, העובר נמצא בסכנת חיים וזה תורגם לדפוס מאוד לא מודע של ״אני צריכה להיעלם כדי לשרוד״ ו״ביתי (הרחם) אינו מקום בטוח״. בנערותה היא מפתחת אנורקסיה (צורך להיעלם) ובבגרותה היא נאלצת לעבור 16 דירות. הקישור למידע הזה משנה את יכולת הבחירה שלה ופותח בפניה הזדמנויות חדשות.

הגיון ביולוגי אינו דומה להגיון קוגנטיבי. המוח האוטומטי מאחסן תוכנות ש״הצליחו״ מבחינת ההישרדות אף אם זה נתפש כחסר הגיון במציאות ״האמיתית״. למשל אם האם ניסתה להמנע מכניסה להריון על ידי חישוב הימים הבטוחים אבל שגתה ונכנסה להריון, ואם נחוותה דרמה סביב זה, הילד עשוי לפתח לקויות מתמטיות מאחר והדפוס שמתקבע הוא: אני קיים בזכות טעות בחשבון, תוכנה שנרשמת כבעלת ערך הישרדותי.

אם קיים רגש חזק שאני לא יכול להכיל ואשר מייצר עבורי סטרס גדול, המוח שלי מוריד את זה אל הגוף כדי שאוכל להמשיך לתפקד ולדאוג להישרדות.
האם חוויה מסוימת תמיד תתבטא באיבר מסוים? כן ולא.
אנחנו יודעים שמחלות מסוימות הן תמיד תוצר של קונפליקטים אופיינים ותואמים.
לעומת זאת חוויה מסוימת תייצר לאנשים סטרס באופנים שונים מאוד זה מזה.
מורי לריקול הילינג ז׳ילבר רנו, הדגים זאת בפנינו באופן ברור בעזרת הסימולציה הבאה:

בואו נקח סיפור בידיוני על בגידה ונראה מה עומד לקרות לאותו אדם החווה אותה (ע״פ שיעור של ד״ר ז׳ילבר רנו).
 גבר בשם ג׳ון עובד תמיד מאוד קשה אבל יום אחד הוא מצליח להשתחרר מוקדם מהעבודה ומחליט להפתיע את אישתו ולהביא לה זר ורדים. כשהוא נכנס הביתה הוא מוצא את אישתו עם גבר אחר במיטה שלהם. 
זה הזעזוע [Shock] שלו.
יש מספר רב של אפשרויות כיצד ינהג ומה תהיה ההשפעה של זה על בריאותו בהתאם לעברו, האופן בו תוכנת מילדות, אישיותו ובהירותו הרגשית.

1. אם זה גורם לו להרגיש לפתע לגמרי חסר ערך בתוך משפחתו, המשמעות הביולוגית של חוויתו יכולה להוות טריגר ללאוקמיה. יכול להיות שמגיל צעיר הוריו של ג׳ון היו משווים אותו לאחיו והמסר שקיבל לאורך השנים היה שהוא לא מספיק מוצלח. בעומק הוויתו הוא חש שאינו ראוי. הוא חווה במהלך התבגרותו הרבה תיסכול ואולי אף תחושת כישלון ולכן כאשר הוא נכנס לחדר, מוחו סורק בחלקיק של שניה את מכלול החוויות המתועד ומסיק את המסקנה המתבקשת שהוא חסר ערך בתוך משפחתו—תוכנה ביולוגית של מחלת הלאוקמיה.
   
   
2. אם הסצנה נחווית על ידו כאובדן של טריטוריה, זה עשוי להוות טריגר להתקף לב זמן לא רב לאחר מכן. פה חוויתו של ג׳ון שונה לחלוטין. מאז היותו ילד הוא היה צריך להילחם על כל דבר שהיה שייך לו. כבר בבית הספר הוא הפך לכוחני כי זו היתה הדרך היחידה מבחינתו לשרוד. במשך השנים טריטוריה הפכה בתפישת עולמו להכל וזה כלל את מכוניתו, החברה שלו, הכלב שלו, הבית שלו וכו׳. אז איזו ברירה יש לו כשהוא נכנס לחדר?… במהלך הזעזוע של אובדן טריטוריה, מוחו האוטומטי של הגבר מפעיל את העורקים הכליליים וזה עלול להתבטא זמן קצר לאחר מכן בהתקף לב.
   
   
3. אבל אם הוא חווה את אובדן הטריטוריה לא מעמדה לוחמנית אלא ככישלון אישי והוא מרגיש מייד רגשי נחיתות ואשמה על שאיבד כביכול את הטריטוריה, זה עשוי להוות טריגר לדיכאון. מדוע? נניח שהגבר איתו אישתו בוגדת בו הוא שחקן כדורגל…. הקרב מבחינתו אבוד מלכתחילה. הוא לא מרגיש שווה כמו שחקן הכדורגל ולמעשה, הדיכאון מבחינה ביולוגית מציל את חייו. אילו לא היה נכנס לדיכאון, יתכן והיה מנסה להלחם בבחור ומאחר והוא לא תופש את עצמו כחזק כמוהו, זה יכול היה ״להרוג״ אותו.
   
   
4. אנחנו עדיין עוסקים באובדן טריטוריה—אם ג׳ון מרגיש באופן מיידי תחושה של חוסר אונים מאחר ובתפיסתו, לא הצליח ״לסמן את הטריטוריה״ זהו טריגר לסרטן בשלפוחית השתן, במיוחד אם יש לו כבר היסטוריה של חוויות כאלו. כשהוא רואה את הבחור במיטה שלו, האינסטינקט הביולוגי שלו אומר לו: השתן שלך אינו מספיק חזק כדי לסמן את הטריטוריה שלך ואז מוחו פוקד להרחיב את קוטר השלפוחית כדי שיוכל להשתין יותר או יותר טוב. כשהקונפליקט עובר, המוח פוקד לשקם את השלפוחית ולמלא את החללים המיותרים—תאים סרטניים.
   
   
5. כאשר החוויה נתפשת כאיום בטריטוריה, זהו טריגר לברונכיטיס. נניח שכילד הוא שמע את הוריו מתווכחים ורבים הרבה וזה גרם לו להרגיש ש״לוקחים לו את האוויר״… מייד זה מעורר את הזיכרון הזה כי המעמד מחייב עכשיו עימות, ריב, ויכוח… הוא מרגיש שאינו רוצה לחלוק עם הגבר הזה את האוויר שהוא נושם. המוח שלו יגדיל את הסימפונות כדי שיוכל לנשום טוב יותר. כשהקונפליקט יעבור, המוח ייצר שפעת כדי לשקם את הסימפונות אבל אם זה קורה בקיץ ובגוף אין את וירוס השפעת, יהיה לו ברונכיטיס ואם הקונפליקט הוא שוק נוראי, עשוי להיות לו סרטן של הסימפונות.
   
   
6. אם ג׳ון חווה את זה כרגשי נחיתות בשילוב עם אי יכולת לזוז ותחושה סימבולית של נפילה (מאיגרא רמא לבירא עמיקתא), זה עשוי להיות טריגר לטרשת נפוצה—הסטרס נמצא ברגליים שלי כי הרגליים שלי הביאו אותי לכאן ולא הייתי צריך לחזור. עכשיו אני חווה שיתוק של הרגלים. חוץ מזה, חשבתי שאני מספר אחד בחיי אישתי אבל אני כלום בעיניה.
   
   
7. אם ג׳ון חווה את זה כמשהו שלא ניתן לעיכול… הוא אדם כל כך ישר ותמיד נתן לאישתו כל מה שרצתה, הוא אוהב אותה והוא לא יצליח להפנים איך זה יכול להיות שהיא התנהגה ככה, זה טריגר לסרטן במעי הגס—מצד אחד הוא ירגיש כאילו הוא דורך בתוך חרא והוא לעולם לא יוכל לסלוח לה ומצד שני הוא לעולם לא יצליח לעכל את הדבר המגעיל והמלכולך הזה והוא יחלה בסרטן המעי.
   
   
8. אבל אם זה יתפש על ידו כהתקפה על האינטגריטי שלו, כמשהו שעכשיו שם עליו כתם, ושכולם ידעו שזה מה שקרה לו וזה יכתים אותו, הוא עלול לחלות במלנומה—זהו אינסטינקט המפעיל את העור כמגן הראשוני עם העולם החיצון. המוח יפקוד על ייצור יתר של מלנין.
   
   
9. חופש— מסתבר שגם לו היתה מאהבת. הוא סולח לה והם מחליטים להישאר יחד בשביל הילדים…. (וכמובן יש עוד אינספור אפשרויות….)

הדרך הטובה ביותר להגיע לגורמי המחלה, היא להשתמש במשמעות המחלה ובפונקציה של האיבר בו היא מתבטאת, כדי לשאול את השאלות הנכונות.
לאיזו חוויה יכולה המחלה הזו לשמש כפיתרון?
(הפיתרון הטוב ביותר על מנת להישאר בחיים ככל הניתן)
שוב, זיכרו שזהו הגיון ביולוגי הנשלט ע״י המוח ההישרדותי שלו אין תפישת זמן ולכן אין ״עבר״ ואין ״עתיד״. להבדיל מבעלי חיים, לנו יש נטיה לתת משמעות רגשית למקרים במציאות, ולכן אנחנו עשויים לשמר ולעורר קונפליקטים שכבר אינם רלוונטים.
יש להבין שלא מדובר בפיתרון קסם אלא במפת ניווט למציאת גורמי המחלה באופן האישי והמדויק עבור האדם. המפה האישית של כל אדם היא כמו פאזל המורכב מהרבה חלקים ופיסות מידע ברמות שונות של תודעה והוויה.
לעיתים סיפור אחד יכול לפתור מגוון רב של תופעות פיסיות והתנהגותיות ולעיתים הרבה פרגמנטים של סיפורים מתגבשים יחדיו על מנת לייצג ולפתור תופעה יחידה.

סיפורה של חואיניטה:
חואיניטה היתה מטופלת של דר סבבא שהיה מורו של ד״ר ז׳ילבר רנו (אחד ממורי). היא הגיעה אליו כיון שחלתה בסרטן שד. היא תמיד ניסתה להקים משפחה אבל מעולם לא הצליחה למצוא בן זוג. חואניטה תוכנתה מרגע היווצרותה וכאשר הסיפור שלה פוענח, היא נרפאה בבת אחת ובאופן ספונטני. להלן סיפורה המרתק כפי שסופר ע״י ז׳ילבר.

התפקיד של השד הוא לייצר חלב שהוא המזון המושלם והמותאם ביותר עבור תינוקות. חלב אם נברא למען ההישרדות ומתוכנת מראשית הקיום לספק את המרכיבים הטובים ביותר להתפתחות הילוד. בעזרת החלב, האם יכולה להציל ילדה.

הגורם הביולוגי הבלתי משתנה בכל הקשור בסרטן השד הוא תמיד קונפליקט הקשור לקן המשפחתי. ״הקן״ מבחינה סימבולית יכול להיות: בית, בעל, ילדים, משפחה, אמא, ולעיתים גם פרויקט שנתפש ע״י האשה כבייבי שלה….
דרך השד היא מעניקה אהבה, הזנה, קיום. באופן סימבולי-ביולוגי, בלוטות החלב הן מרכז הייצור של החלב (האהבה) בעוד שדרך צינורות החלב האשה מובילה את החלב (האהבה) אל מי שאותם היא אוהבת ולהם היא דואגת.

סרטן בלוטות החלב Adeno Carcinoma

שד בו יש סרטן בבלוטות החלב הוא שד יצרני ופורה במיוחד שמתאר מצב בו יש התרבות של תאים המייצרים חלב. אבל מדוע קיים האימפולס לייצר יותר חלב? כנראה שקיימת איזו שהיא דרמה אנושית מול מישהו בו/בה האשה מטפלת. זה יכול להיות בעל או ילד חולה, חרדה לבטחונם או פחד ממה שעלול לקרות להם. זוהי תופעה המתחוללת בעת מצוקה, בזמן הפעיל של הקונפליקט. כל עוד ממשיכה הדרמה, ימשיך הגידול לגדול. בד״כ, חודשיים לאחר תחילת הקונפליקט מימדי הגידול הם כ 7 מ״מ.
תהליכים אלו חלים מחוץ לתקופת ההנקה וגם אצל נשים מבוגרות שאינן מניקות יותר כאשר הן חוות קונפליקט של דאגה עמוקה. גם אז בלוטות החלב יגדלו כתגובה לשאיפה להזין את ילדי גם אם הילד הינו אדם בוגר. תופעה זו גרמה לקהילה הרפואית להתייחס למחלה כתופעה חסרת הגיון וכטעות של הטבע.
כאשר מתחיל שלב התיקון, מתחולל פירוק של הגידול שעלול להתבטא גם בפצעים בשד. אם מסיבה כלשהי נוצר פצע פתוח בשד תוך כדי תהליך פירוק הגידול, תהיינה מהפצע הפרשות עם סירחון חזק, מה שעלול לגרום ללחץ נוסף על האישה. הסירחון הוא תוצאה של פירוק הגידול ע"י חיידקים. אישה שאינה יודעת שזהו חלק מתהליך הריפוי עלולה להיות מודאגת כל-כך שתתהווה טראומה משנית העלולה לגרום להתפתחות סרטן חדש.

סרטן צינורות החלב Intra-ductal Breast Cancer
הסרטן הכי נפוץ. כ 80% ממקרי הסרטן הינם של צינורות החלב.

קונפליקט כלשהו הקשור לפרידה, לפירוד, ריחוק, חוסר בתקשורת, חוסר יכולת להביע את אהבתי בתוך הקן המשפחתי, להגיע לילד שלי הנמצא בסכנה. בשלב הפעיל של הקונפליקט, אין למעשה סימפטומים מורגשים. יש הרחבה של צינורות החלב כדי שאוכל להוביל יותר חלב למי שזקוק לי ומרוחק ממני או יותר אהבה למי שמופרד ממני. זהו מצב בו אין צורך בחלב עקב הפרידה לכן מטרת התהליך היא להרחיב את צינורות החלב כדי לאפשר לחלב שנמצא בצינורות לצאת החוצה יותר מהר ולמנוע גודש בשד. המוח שלי שולח הוראה ליצירת כיבים בתוך הצינורות על מנת להרחיבם וכך מכשיר את הגוף להתמודדות עם המצוקה.
אבל מה קורה כאשר הקונפליקט נפתר? המוח יפקוד על גדילה מהירה של תאים חדשים כדי להצר שוב את הצנורות ולמלא את הכיבים. זה עשוי להיות מלווה בנפיחות, הפרשות פנימיות באזורים המתרפאים, רגישות יתר של עור השד, גרד ויתכן אף כאב. אחת הבעיות הנוצרות בתחילת שלב הריפוי היא מצב בו ההפרשות הפנימיות הנוצרות כחלק מתהליך הריפוי נחסמות על-ידי הגידול המהיר של התאים ואינן יכולות לצאת החוצה. נוצר גודש פנימי והשד נעשה נפוח, דלוק ורגיש מאד. מצב זה מאובחן הרבה פעמים כסרטן צינורות החלב (Ductal Breast Cancer). כאשר מתחילות הפרשות מהפיטמה, זהו סימן טוב לכך שצינורות החלב לא נחסמו לגמרי ושתהליך הריפוי יכול להימשך.תהליך זה דומה במידה רבה לתהליך ריפוי של פצע או חתך בעור. בתהליך הריפוי הטבעי של חתך בעור, הגוף סוגר את החתך ובונה מעליו גלד (גידול). לאחר השלמת תהליך איחוי הרקמות מפרק הגוף את הגלד.
אם הפרידה הייתה קלה והקונפליקט משני בחשיבותו, הריפוי נעשה מבלי שהאישה כלל מודעת. אם לא מתערבים בתהליך הטבעי של הריפוי ואם אין הישנות או הופעה חדשה של טראומה/קונפליקט, הגוף יכול לפרק בהדרגה את הגידול. אבל אם הפרידה הייתה קשה מאד ונמשכה זמן רב, גם הסרטן יגיע בצורה ממאירה כי הוא בא לרפא כיבים מאד גדולים שהתהוו בצינורות.

פי הטבעת כשמו כן הוא… קשור לקונפליקטים בין אבא ואמא בזמן שהתהוותי.  הטבעת תמיד מצביעה על הקשר הזוגי. איך ההורים הרגישו בעת ההתעברות? בזמן ההריון? האם אני הרגשתי שסוע/ה בין אבא ואמא?

כמעט תמיד התופעות הללו מגלות קונפליקטים של זהות. מי אני עבור אבא? מי אני עבור אמא? מהי זהותי המינית? מי אני עבור משפחתי? מי אני בתחומים שמלחיצים אותי? מי אני בתחום המקצועי? האם אני יכול/ה להגיד ״לא״? האם ולמי אין לי יכולת להתנגד? איפה הגבולות שלי?

כשיש בעיות בזהות, יש קושי לסמן את הטריטוריה. אם יש קושי במתן צואה, נשאלת השאלה, מי אני בטריטוריה? האם אין לי מקום להיות אני? כשמתן הצואה מלווה בדימום, יש קונפליקטים בזהות השושלתית--כי דם זו השושלת. זה יכול לבוא לידי ביטוי בטחורים.

טחורים זה גם קונפליקט זהות מול אמא. אינני יכול/ה להגיד לה לא. אינני יודע/ת היכן הגבולות שלי, יש חוסר הבנה ביני ובין אימי, אם אני אשה, יכול להיות קושי להכיר בנשיות שלי—האם אני מהווה תחרות לאמא שלי ואני מאבדת את צורתי הנשית כדי לא להוות סכנה לאימי? האם זה בלתי אפשרי עבורי להיות נאמנה לעצמי בנשיות שלי?

פיסורה: המילה נגזרת מהמילה להפריד, לסדוק, לנתק.
לא יכולתי לעשות דבר כדי להחזיק במי שאהבתי—(סיפור של אבא שעזב את האם בזמן ההריון). אני נקרע/ת בתוך פרידה—זה גם מדבר על שבירת האיחוד או איחוד מאתגר והמאבק לשמר אותו.

עצירות: גם פה נשאלת השאלה מהי הזהות שלי בטריטוריה? אני מרגיש/ה מופרד/ת, הייתי רוצה להחזיק במישהו--אני חש/ה את הנפרדות אבל מנסה להחזיק את הקשר. אי-יכולת להוציא את ״החרא הזה״ עד ליציאה--אי יכולת להוציא משהו עד הסוף…. טינופת שלא ניתן לעכל או לסלוח

בנוסף, הרקטום בביולוגיה נתפש כאפשרות האחרונה להחזיק במישהו או במשהו. אז את מי אני לא מצליח/ה לשחרר? האם זה מישהו שנפטר? האם מישהו מת בזמן ההריון של האמא?
זה גם מסמל משהו מגעיל שלא ניתן לעיכול.
מהו המצב המגעיל ממנו אני רוצה להיפטר? אני רוצה שזה יצא אבל זה נשאר שם… מה קרה במהלך ההריון או קודם לכן שלא ניתן היה לעכל?

בהצלחה!