מה באמת כל כך מפעיל אותי?

זימנתי את התלמידים שלי לשעה 12:00. מאחר והאוטובוס מגיע למצפה רמון בשעה 12:30, אישרתי לבאות בתחבורה ציבורית להגיע בחצי שעה איחור. ב 12:30 מתקשרת אחת המשתתפות מבאר שבע ואומרת שהיא עדיין לא עלתה על האוטובוס למצפה רמון. היא תגיע רק אחרי 14:00. זה ממש מעקב אותנו אבל אין מה לעשות. minor irritation.
ב 14:10 היא מתקשרת מהמרכז המסחרי ושואלת איך להגיע לוילה.
וזהו, עכשיו זה major irritation ואני כבר ממש חסרת סבלנות.
שהרי נתתי הסברים כל כך מדויקים. מתי יוצא האוטובוס למצפה רמון, איזה קו הכי כדאי ומתי, מתי ומהיכן יוצאים אוטובוסים ורכבות מתל אביב לבאר שבע וגם
ציינתי בדיוק רב היכן לרדת…. פשוט לא?. התחנה, דקה הליכה מהוילה.
אז איך זה שלמרות כל ההסברים הכל כך מדויקים שלי היא לא הצליחה?
אני ממש מתרעמת על כך. ולא טוב לי עם זה. אני רוצה להיות נחמדה אליה.
היא באה לסדנה שאני מעבירה. אנחנו הולכות לבלות שלושה ימים יחד. אני רוצה לקבל אותה באהבה ולא להוכיח אותה על טעויותיה…
מה כל כך מפעיל אותי בזה?
בקורס בנסים יש משפט שאומר: "You are never upset for the reasons you think"
ובעברית פשוטה, מה שמפעיל אותך הוא לא מה שאתה חושב.
אני שולחת את אחד המשתתפים להביא אותה מהמרכז המסחרי ובינתיים אני מנהלת תהליך חקירה פנימי בקול רם מול תלמידי.
אחרי הכל חלק נכבד מהסדנה אנחנו לומדים על רגשות וכיצד לנהל אותם במקום שהם ינהלו אותנו… הזדמנות לתת דוגמה אישית!
נקודת המוצא שלי היא שאם זה כל כך מפעיל אותי, זה לא קשור אליה.
אני שואלת את עצמי איך זה גורם לי להרגיש?
מתוסכלת. המממ…
אבל מה גורם לי להרגיש כל כך מתוסכלת?
כי אני מרגישה חסרת תועלת.
אני מהרהרת לרגע. מה זה אומר חסרת תועלת? למה שארגיש כך?
כי עשיתי מאמץ ממש גדול כדי לדייק ולהנגיש את כל הפרטים הללו ובכל זאת היא נכשלה.
היא פספסה את האוטובוס, עלתה על אוטובוס מאסף במקום ישיר, לא ירדה ליד הבית אלא המשיכה עד למרכז העיר והיה צריך לנסוע להביא אותה.
אוקיי. אז מה המשמעות שאני נותנת לזה לגבי עצמי?
ואז אני שומעת בתוכי את המשפט הבא:
מה שאני עושה אף פעם לא יהיה מספיק טוב.
ואיכשהו זה כמובן אשמתי. כי זו האחריות שלי.
זו תמיד תהיה אשמתי. וואו!
את האמונות הללו אני כבר מכירה.
בתטא הילינג אנחנו מכנים אמונות כאלו ״אמונות מפתח״.
אני מתרעמת כי זה מפעיל אצלי שוב את החוויה הזו.
איכשהו ברגע שאני מבינה את זה, אי שביעות הרצון שלי לגמרי מתמסמסת.
אני יכולה להחליף את האמונה הזו אבל במקרה שלי היא כבר הוחלפה מזמן.
רק הייתי צריכה להיזכר בכך.
זה כמו אבק שהצטבר אחרי שכבר ניקינו את הרהיטים מבפנים.
אני נרגעת, כל המטען שהיה שם רגע קודם לכן, מתמוסס.
המשתתפת נכנסת לחדר ואני יכולה לקבל אותה בזרועות פתוחות, באהבה ובשלום.
היא מרגישה נבוכה. אנחנו מגלים שיש לה הפרעות קשב, וחוסר באוריינטציה… היא מצליחה ללכת לאיבוד גם עם וויז… (כך היא אומרת).
אין לזה כמובן כל קשר אלי.
עדיין הייתי מעדיפה (וגם היא) לו היא היתה עולה על האוטובוס הנכון, יורדת בתחנה הנכונה ומגיעה בזמן אבל זה לא מפעיל אותי יותר.
בגלל שזה לא מפעיל אותי, אני יכולה להכיל את הקושי שלה, להשאר לגמרי נוכחת ולאפשר לה להתרחב במקום להתכווץ ללא שיפוט ובקורת עצמית.
לא רק שאני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי, התלמידים שלי מקבלים שיעור בלייב איך להשתמש בכלים של תישאול עצמי ביומיום כדי לנטרל רגשות שליליים, לשנות אמונות שמנהלות אותנו ללא ידיעתנו ולהתמיר פחד לאהבה.
ואני?
תמיד כשאני מצליחה לפתור טריגרים רגשיים
אני מרגישה משוחררת, חופשיה, מחוברת לאהבה…
מרגישה טוב.