לקראת כיפור: איך ״מתקנים״ עולם? עשרת ימי תשובה שמגיעים לשיאם ביום כיפור פותחים עבור כולנו שער עוצמתי במיוחד לשינוי. נאמר שאנחנו יכולים ממש להיוולד מחדש, להסיר זהויות,
זימנתי את התלמידים שלי לשעה 12:00. מאחר והאוטובוס מגיע למצפה רמון בשעה 12:30, אישרתי לבאות בתחבורה ציבורית להגיע בחצי שעה איחור. ב 12:30 מתקשרת אחת המשתתפות מבאר
מאז ומתמיד היתה לי משיכה למקצועות הרפואה וכשבני נוער אחרים היו עובדים בקיץ ומרוויחים דמי כיס, אני הייתי באה לעבוד בהתנדבות בבית החולים. הייתי אז עורכת עיתון
במשך המלחמה האחרונה, לא כתבתי. לא מצאתי מילים. לא יכולתי אלא להכנע לכוח שפירק, וניפץ וסחט ודחק והחמיר לפני שהתמיר עד שהחל לרפא (כי זה מה שקורה
ערב חג. אני במגרש חניה עמוס לעייפה, ממתינה לרכב שעומד לצאת כדי לתפוס את החניה. ברגע שהמכונית יוצאת, עוקפת אותי גברת אחת, מביטה בי במבט אדיש שאומר:
קל מאוד להרגיש פחד, זעם וחוסר אונים מול גלי הטרור והמשברים שעוברים על האנושות. מצד אחד חונכנו להאמין שאנחנו מופרדים זה מזה, מהעולם ומכל מה שמתרחש בו
ב 1994 ישבה צ’יינה גאלאנד במסעדה בארה”ב ועיינה בניו-יורק טיימס. באחד העמודים תפסה את מבטה תמונתה של נערה בוסנית שתלתה את עצמה מהעץ. הנערה תלתה את עצמה
אנחנו מצויים בסיומו של החג בו אנו מצווים לחגוג את היציאה מעבדות לחירות ומשיעבוד לחופש ועוד רגע קט נחגוג גם את חג עצמאותנו. אם כבר מדברים על
על קבלה ונתינה ומה שבינהן. באחת הסדנאות עלתה השאלה, האם כל ההגשמות שאנו עושים, כל הזימונים שאנו מזמנים מהבורא, כל הבקשות, האם אין זה מעין סוג של
לא יודעת איך אתם אבל לי תמיד היו קונפליקטים עם חג הפורים. קודם כל שוללים את מעמדה של אישה פמיניסטית למדי אשר לא רצתה להיות בובתו של
זה מה שהתלמידים שלי בעצם רצו להבין. אחרי כל מה שלמדנו, כל מה שריפאנו, כל מה ששינינו, הם רצו לדעת מה לעשות? איך לעזור? איך לא להיסחף
באמצע שנות השבעים ביקרנו בגרמניה. היה לא נעים בלשון המעטה. הדור ההוא היה בהכחשה מלאה ולא אהב שהזכרנו לו שנשארנו בחיים. מאז לא הייתי שם. והנה יום
