יום הכיפורים – תיקון עולם בזעיר אנפין

לקראת כיפור: איך ״מתקנים״ עולם?

עשרת ימי תשובה שמגיעים לשיאם ביום כיפור פותחים עבור כולנו שער עוצמתי במיוחד לשינוי.
נאמר שאנחנו יכולים ממש להיוולד מחדש, להסיר זהויות, לבחון באומץ לב את תפישות העולם המפרידות שלנו, להתקרב לתכלית האמיתית של חיינו ולגלות את אחדותינו.
אנחנו גם משתתפים בתיקון עולם.
הפרספקטיבה בקרב מי שעוסקים באבולוציה של התודעה היא שהאנושות נמצאת בצומת דרכים גורלית.
מחד קיימת סכנה קיומית ומאידך, יש הערכה שאנו על סף נקודת מפנה חסרת תקדים בהסטוריה.
הנתיב בו פסענו כאנושות והגשמנו את העולם שיש לנו כעת, מיצה את עצמו.
במשך דורות היינו במסע פאטריארכלי של שליטה, כוח, וניצול משאבי טבע. אבל המסע הזה מגיע לנקודת אל-חזור והמנגנונים המזינים אותו מייצרים תהליך בלתי נמנע של הרס עצמי.
וכמו בתקופות מכריעות אחרות בהסטוריה, גם אנחנו חיים בעידן בו יש ביכולתנו לטוות נרטיב חדש.

אני ״יושבת״ עם זה כבר זמן מה ולאט לאט מתגבשת בי תובנה כיצד להתמודד עם כל האפלה שמציפה את העולם נכון לעכשיו; כיצד יכול/ה כל אחד ואחת מאיתנו להשתתף בלידה מחדש של העולם…
אני מאמינה שאנחנו נמצאים עכשיו במצב ביניים, מה שמכונה בבודהיזם הטיבטי, בארדו.
מעין מצב מעבר בין מוות ובין לידה מחדש.
זוהי למעשה חניכות (initiation) וכמו בכל טקסי החניכות, אנחנו עוזבים את המוכר ונלקחים אל תוך ריקנות שבתוכה אין לנו אחיזה בשום דבר.
כדי להינצל, עלינו להיכנע, לוותר על הידיעה ולהתמסר ללא נודע.
מחד, זוהי תקופה בה אנחנו יכולים לעשות קפיצה קוונטית בהתפתחות הרוחנית שלנו
(כמו הויז׳ן קוויסט שעשיתי אצל האינדיאנים לפני הרבה שנים)
בה ניתן להגיע למודעות טהורה חופשיה מהתניות של צרכים ופחדים,
שמאפשרת לנו להגיב מתוך חזון ואהבה לאתגרים העומדים בפנינו
ומאידך, זהו זמן בו הדחפים היותר פרימיטיבים שלנו, החומרים הרגשיים הלא מעובדים, צפים אל פני השטח
(כמו שזה קורה לפעמים ברטריט של מדיטציה).

 

טראומות קולקטיביות

בתקופה שכזו, טראומות קולקטיביות נסתרות נחשפות אל האור;
כל הקונפליקטים הבלתי פתורים שהיו מודחקים עשרות ואף מאות שנים נמצאים לפתע במרחב הפתוח.
רבים מאיתנו חשים מאוימים וחסרי אונים מול העוצמה והמימדים של התופעה.
אם זה גזענות, קיצוניות דתית, התקפות טרור, שחיקה מסיבית של הדמוקרטיה, אכזריות ומלחמה.
תקופות כאלו התחוללו גם בעבר אבל מה שמקצין את החוויה בעידן הזה היא העובדה שכל זה מתרחש בקונטקסט של מהפכה טכנולוגית ותקשורתית מטורפת שפורצת את כל הגבולות ומקשרת את כולנו באופן מיידי וישיר ובמהירות עצומה, הרבה מעבר ליכולת של מערכת העצבים של רובינו להתאים את עצמה.
זה נדמה שאנחנו מתפקדים אבל רובינו אינם מצליחים להסתגל לעודף המידע….
מתגלים בנו חלקים שאינם מוכנים עדיין להשתנות, שמעדיפים סביבה בטוחה ומוכרת, וגם חלקים פצועים שעברו חוויות טראומתיות ואוחסנו במאגרי זיכרון פנימיים במשך הדורות ואשר מופעלים על ידי החשיפה המתמדת לטראומה גלובלית ואינם מסוגלים להגיב לקצב המהיר של השינויים.
כל זה מאוד לא פשוט.
האנושות עומדת בפני טרנספורמציה של זהות.
זה מרגש אם ניתן לשלוט בזה ויש לנו מפת ניווט.
אבל אין לנו באמת שליטה
ויש כמיהה אמיתית שמישהו כבר ידע ויגיד מה ואיך לעשות או להיות
גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה מעשית.

כשזה צף אל פני השטח, יש לנו ברירה.

אנחנו יכולים להדחיק את זה, להכחיש מה שקורה, להגיד שאנחנו לא מקשיבים לחדשות, לעשות עבודה רוחנית שבמרבית המקרים איננה פוגשת את המציאות של הקושי והכאב פנים מול פנים, להלחם מלחמות ו/או להאשים את הנסיבות.
בכל מקרה, את הכאב אנו מתאמצים להרחיק מאיתנו.
(ואפשר בהחלט להבין למה….)

אולם מה היה קורה לו יכולנו להשאר נוכחות?
לו היינו מוכנים ומוכנות להתחבר לאובדן ולצער שמתחולל סביבנו ובתוכינו?
לאפשר לעצמנו לעבור עם זה תהליך…
אולי אפילו תהליך של אבל
לגעת, לראות, להקשיב ולהיות.
זה נוגד את האינטואיציה הטבעית שדואגת להישרדות
אבל נובע מתוך עוצמתה של האינטואיציה הנשמתית

כיסים של אור

ובעצם מה שנדרש הוא מרחב הכלה ונוכחות.
כיסים של אור
כי כשאנו מביאים יותר אור, אנרגיה אפלה מתפוגגת.
כשאנו הודפים ויוצרים התנגדות
היא מתגברת.
ובתכלס, מה זה אומר?
אינני יכולה להשתתף בהתמרה של שום דבר כל עוד הדבר מפעיל אותי.
כדי להביא יותר אור, עלי להאיר מרחבים חשוכים בתוכי.
לרפא בתוכי את הלא מודע של הכאב ולהביאו אל האור בתוך מיכל של נוכחות ואהבה חסרת שיפוט.

 

הנה כמה טיפים מעשיים ליישום מיידי:

(1) רגעים ״קשים״: כשמשהו מרגיש לי ״קשה״, כשאני מגדירה חוויה מסוימת כקשה עבורי,  למה אני מתכוונת? מה בדיוק קורה לי? ממה מורכבת החוויה הזו? אילו תחושות גוף מייצגות אותה? אלו מחשבות ורגשות מוצפים? מה רגעים כאלו מלמדים?

(2) הקשבה לגוף: האם אני יכול להקשיב דרך הסימפטומים שלי למידע החיוני שהם מעבירים? האם אני יכולה להתחבר לחוויה החושית?   ולהבדיל בין תחושות הגוף ובין מחשבות ופירושים? זו מיומנות.

(3) יכולת הכלה: האם יש לי מספיק מרחב פנימי או שמא אני מרגיש דחוס בפנים? האם אני יכול לחוש את עצמי ועדיין לחוש אותך? לארח את החוויה שלך בעולמי מבלי להשוות אותה בהכרח לשלי? להשאר לגמרי נוכחת איתך מבלי לאבד את עצמי בעולמך?

(4) סליחה: כל סליחה היא תמיד סליחה עצמית. היא פותחת את הלב שלנו לאהוב את עצמנו. כשאנו סולחים זה לא אומר שההתנהגות של האדם קבילה או מוצדקת אלא שאנו חופשיים מכל אשמה על כך שאיפשרנו לזה לקרות… ובשיעור הרוחני, אנחנו מבינים שאיננו אחראים להתנהגות של האחר רק להתנהגות שלנו ושכל הנשמות קשורות באחדות אחת ולכן התיקון הוא ביכולת לזהות מה מפריד ביני ובין השלמות הזו ואיך ביכולתי להתקרב אליה.

יש עוד הרבה אפשרויות.
מה שחשוב הוא לשאול שאלות ולבחון הנחות.

 

לחזור אל הקדושה

ביוני 17 הצטרפתי לפרויקט בינלאומי של שנה בו 150 איש ואישה מ 39 מדינות חוקרי יחד מהם שדות קולקטיבים של טראומה? איך הם נוצרים? וכיצד אנחנו יכולים להשפיע על ריפוי ואינטגרציה שלהם.
אז אני רוצה לסיים בלספר לכם משהו שעשוי לעורר השראה על הסכמי שלום ותקווה.
בהצבעת העם לאשר את הסכמי השלום שיסיימו 52 שנים של מלחמת אזרחים בקולומביה, האזורים שחוו את הטראומה הקשה ביותר במהלך הקונפליקט, היו אלו שהצביעו בעד ההסכם בעוד אלו שהיו רחוקים יותר מהשפעתו הישירה, הצביעו נגד.
בחילופי האש בין צבא המהפכה של קולומביה ובין כוחות הפאראמיליטרי נפלה פצצה של צבא המהפכה על כנסיה בה אנשי הכפר הצטופפו על מנת למצוא מקלט.  120 מתו במתקפה ולמרות זאת הרב הצביעו בעד הסכמי השלום.
יש לנו סיכוי.
לחזור אל הקדושה
גמר חתימה טובה לכולנו.