באמצע שנות השבעים ביקרנו בגרמניה. היה לא נעים בלשון המעטה. הדור ההוא היה בהכחשה מלאה ולא אהב שהזכרנו לו שנשארנו בחיים. מאז לא הייתי שם. והנה יום אחד ביולי 2012 נכנס בי חיידק…. יש כנס רוחני בגרמניה ששמעתי עליו לפני בערך דקותיים, אני לא מכירה שם אף אחד אבל כנגד כל השיקולים הרציונלים ונטייתי לחקור כל דבר עד תום, מתחילה לבעבע בי איזו שהיא ידיעה פנימית שאני נוסעת לשם. זה מרגיש קצת הזוי אבל אינני מצליחה להתכחש לאימפולס הזה… הוא פשוט עובד עלי מבפנים ומייצר סדרי עדיפויות שמארגנים מחדש את עולמי. בחרתי? יותר נכון לומר: הסכמתי.
להיכנע לקולו של הפחד או לבטוח באהבה?
ספורות הפעמים בחיי בהם דחף פנימי שכזה יידע אותי בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים, מבלי להתחשב בנסיבות או להיוועץ בי. הבית שקניתי במצפה רמון מבלי לדרוך בו…. נסיעה לכנס בינלאומי בדרום אפריקה ב 99' כשרק קיבלתי עבודה חדשה ולא היה לי גרוש על התחת, הצטרפותי לקמפיין בינלאומי לקידום אי האלימות ב 97' שם עבדתי במשך שנה מבלי לקבל משכורת, המפגש עם ויאנה ותטא הילינג ועוד מספר מאורעות מכוננים אשר המשותף להם שכולם יצרו נקודות מפנה גורליות בחיי. אבל לא רק זאת. בכל אחת מהצמתות הללו, יכולתי להכנע לקולו של הפחד שהיה משכנע למדי או לבטוח באהבה. בחרתי באהבה ומתוך כך, מפלים של ניסים וברכות, הזדמנויות ונסיבות שכלל לא היו ידועות לי קודם לכן החלו לפעול למעני ולגלות לעצמי מי אני. זה תמיד היה טוב יותר מכפי שציפיתי.
אז הנה שוב אני בצומת כזו. זהו אמצע הקיץ. מחירי הטיסות בשמים. הלינה האפשרית שנותרה לי היא באוהל (קטנציק כי צריך להביא את כל הציוד בטיסה)…. לא הרעיון שלי לחופשה של כייף… אבל מי מדבר על כייף? מדברים על אימפולסים שאי אפשר להתכחש להם, על האזנה לקול הפנימי… על הסכמה ללכת בדרך…
הכנס החל ב 26 ליולי והסתיים ב 5/8. הודעתי לגרמנים שיש סיכוי סביר שאגיע, שמתי את עצמי ברשימת המתנה לטיסה עם חניית ביניים סבילה וארזתי את המזוודה. יום וחצי לפני הטיסה הודיעה לי חברת הנסיעות שאין ביכולתם לאשר אותי. התיישבתי לשיחה של לב אל לב עם הבורא ואמרתי לו:
שמע… אני ממש לא צריכה לנסוע…… זה לגמרי בסדר אם זה לא מתאים. יש לי דברים אחרים לעשות. אני משחררת. אבל, אם חשוב שאסע אני צריכה קצת התערבות מצדך… מוכנה לשלם $$$ ולא יותר, רצוי בטיסה ישירה ואלו התאריכים.
שלוש שעות לאחר מכן, נכנסתי שוב לאינטרנט. על אותו המסך, באותה חברה הופיעה טיסת שכר ישירה שלא היתה שם קודם. הטיסה יצאה ב 25/7 בבוקר לאמסטרדם וחזרה ב 6/8 והיו בה מקומות פנויים. אין דברים כאלה. המחיר, כפי שסיכמנו…..
ב 9:00 בבוקר כבר הייתי באמסטרדם ומשם ברכבת לגרמניה.
מה חשבתי לעצמי לעזאזל?….
התחלתי להיות מופעלת רגשית כמעט מהרגע שחציתי את הגבול. בחווה, כולם דיברו גרמנית ולא דיברו איתי. הגרמנים היו לי קשים במיוחד…. הייתי לבד, חולה. היה קר וירד גשם כל יום וזה לא היה כייף בכלל. מילים מסוימות בגרמנית פשוט הפעילו טריגרים ביולוגים של חרדת הישרדות…. שכחתי לציין שאני דור שני לניצולי שואה?
אילו לא הייתי בוטחת במה שהביא אותי לשם, הייתי קמה והולכת.
בערך ביום השלישי, החלה עבודת עומק. לבבות נפתחו. אנשים היו אותנטים. המורה הרוחני, איש בעל איכות נדירה שמדבר מתוך האמת ולא עליה, יצר מיכל אנרגטי מרשים ל 600+ האנשים שהיו שם. ואז גיליתי שני דברים.
טרנספורמציה רוחנית בגרמניה? ו…. זה באמת מתגמל להגיד "כן" לקול הפנימי
גיליתי ש…
ראשית, משהו באמת מרתק קורה בגרמניה והתהליך הזה באשר הוא משחרר המון אור…. הדור השלישי כבר עסוק פחות באשמה ויותר במתן הכרה ונוכחות מלאה מול מה שקרה וזה מעורר כוח טרנספורמטיבי מרפא. באופן פרדוכסלי זה כאילו שיש לגרמניה יתרון מבחינה רוחנית…
התודעה הקולקטיבית של גרמניה כבר פגשה את הצל שלה. הוא יצא החוצה במלוא המפלצתיות שלו. עפ הפסיכולוגיה היונגיאנית, היבטי הצל הם החלקים הבלתי מודעים באישיות, כל דבר שהודחק, כל מה שמצוי מחוץ לאורה של התודעה ואשר האגו אינו יכול לקבל ואינו מוכן להכיר בו כחלק מהוויתו. בספרו Care of the Soul כותב תומאס מור: "האדם שאנו בוחרים להיות מייצר באופן אוטומטי כפיל אפל, האדם שאנו בוחרים לא להיות".
קשה להתמודד עם הצל כיוון שהיינו מעדיפים להפטר ממנו ולהיתפס בעיני עצמנו כטובים ומושלמים. יונג טען שבכל אחד מאיתנו חבוי גם הצל של החברה בה אנו חיים ושהמפגש עם הצל וההכרה בו הינו שלב קריטי בהתפתחות רוחנית. שם טמונים זרעי ההתחדשות, מיטב היצירתיות והחופש להיות אותנטים.
גרמניה.. או נכון יהיה יותר להגיד, המסה הקריטית של אנשים המסורים לטרנספורמציה רוחנית בגרמניה, פגשו את הצל הקולקטיבי שלהם, עברו ועדיין עוברים דרך כור ההיתוך של רגשות האשמה והם מתמירים זאת לאהבה וקבלה. זו מחיובות גבוהה מאוד ששכרה בצידה וזה משחרר עבורם הרבה מאוד אור.
גיליתי ש…..
אותו מורה, תומאס הובל מסור להתעוררות רוחנית אמיתית שאינה עוקפת את הצד האפל אלא מחויבת להתמרתו המלאה; שהוא עוסק בריפוי הצל של השואה מזה שנים וכבר ערך מספר ארועים בהשתתפות אלפי אנשים בגרמניה. הוא גם הביא לישראל קבוצות מגרמניה בשנים האחרונות ויש לו קשר עמוק מאוד לארץ.
גיליתי ש….
החזון שלי, של ריפוי הפצע הקולקטיבי היהודי של השואה הוא בר השגה. בעיני זו עבודת הריפוי העמוקה ביותר בה אנו נקראים לקחת חלק כדי להרים את התדר של האזור שלנו. אנחנו כקולקטיב עדיין לא פגשנו ולא לקחנו אחריות על הצל שלנו. גם לקורבן יש צל ואני מאמינה שעתיד המזרח התיכון תלוי במידה בה אנו, תושביו היהודים, נצליח לרפא את הפצע הקולקטיבי הזה. זו אחריותנו. זה האתגר שלנו.
חזרתי מרוממת, מחוזקת בדרכי, ובוטחת בחזוני.
התגמול עבור הנסיעה הזו מרגיש לי עצום מכדי שאבין את מלא משמעותו ברגע זה.