זעם או סליחה? פחד או אהבה?

ערב חג. אני במגרש חניה עמוס לעייפה, ממתינה לרכב שעומד לצאת כדי לתפוס את החניה. ברגע שהמכונית יוצאת, עוקפת אותי גברת אחת, מביטה בי במבט אדיש שאומר: לא מזיז לי וגם לא אכפת לי שאני לא מנומסת….ונכנסת לחניה שמתפנית.
בא לי לפתוח את החלון ולשפוך עליה קיתון של קללות.
בא לי לצרוח עליה שהיא חרא של בן אדם… שהיא זבל.
אבל האמת היא שאני כבר מזמן לא מרגישה כמו קורבן, חסרת אונים ולא שווה.
באופן אולי מפתיע אבל קונקרטי, לא ממש משנה לי שהיא תפסה לי את החניה. זה בכלל לא הענין אם באמת חושבים על זה.
(שהרי ברגע שאני מניחה לאנרגיה הדחוסה הזו, אני עושה סיבוב ומגשימה מקום חניה הרבה יותר נוח…בשניות…!!!)
אז על מה אני כל כך זועמת?
הזעם שלי נובע מאיך שההתנהגות הזו גורמת לי להרגיש.
אני מרגישה פתאום מכווצת; לא שייכת; כאילו שאין לי מקום.
לא מקום לאוטו. מקום לנשמה!
הנשמה שלי שכל כך משתוקקת לחיות בחברה בה כל אדם מכבד את ערכו וכבודו של הזולת. הנשמה שלי שכל כך קשה לה עם הבריונות, גסות הרוח, האנוכיות, חוסר האדיבות.
אני זועמת כי ברגע שהיא מצליחה לעצבן אותי אני איני האדם שאני רוצה להיות.
כי מי אני באמת רוצה להיות?
אדם שבנוכחותה המצב הזה מותמר—מה שזה לא אומר.
ואני עדיין אינני יודעת לגמרי מה זה זה אומר…
אבל אני יודעת מה זה לא ואני מכירה בכך שעדיין אינני שם…
אחרת זה לא היה נושא כל כך הרבה מטען עבורי.
מה שנורא חשוב להבין הוא שלהיות רוחני זה לא אומר להכחיש את חוויתי האנושית. אם אני אגיד שאני סולחת לה בעודי חווה כעס, זה הרבה יותר גרוע מאשר לכעוס. לסליחה אמיתית אין שום קשר לרעיון שאני יותר רוחנית ממך ולכן ״אני יכולה״ לסלוח לך….
זוהי התנשאות מתחסדת שמעוותת את האמת.
ואז, ההתנהגות שלה כבר עדיפה כי היא אותנטית.
כי אם ״העוול״ שהיא עושה נחשב אמיתי מבחינתי, אני לא באמת יכולה לסלוח לה.
אם אני נותנת תוקף לכוח של מה שהיא עושה להשפיע על עולמי, אני לא יכולה לסלוח ובטח לא להשלות את עצמי שאני באמת יכולה לשלוח לה אהבה.
אבל כל מה שאינו אהבה, קורא לאהבה. גם בי. גם בה.
זוהי ההזמנה שהחיים שמים בפני.
אז מה אני כן יכולה לתרום פה?
אינני שוללת את תוקף חוויתי האנושית, אינני שוללת את רגשותי אלא מאפשרת להם מעבר דרכי מבלי לתת להם יותר מדי משמעות על עצמי.
אני נותנת תוקף ליכולתי לנוע מעבר לזה—מהר מאוד.
אני נותנת תוקף לכוח של האהבה ששוכן בי ולבחור בו.
זה אומר שאני מוותרת על הצורך להוכיח חוסר צדק ו/או להעניש ו/או להאשים.
ויאנה, מייסדת התטא הילינג אמרה לי פעם: אם אינך יכולה לסלוח, שחררי.
גם אם באותו רגע אני לא מוכנה לסלוח לה על התנהגותה, אני יכולה לשחרר את המחשבה על העוול שכביכול נעשה
אני נותנת לעצמי דקה להתחרפן מבלי לפרוק זאת עליה, על האחר.
ואז לשחרר.
את המחשבה על התקפה, על פחד.
אין ספק שזהו אימון מתמשך אבל כאשר אני סובלת פחות, יש לי יותר מעצמי
וכאשר יש לי יותר מעצמי, יש לי יותר לתת.
מה אתם הייתם עושים?