לא יודעת איך אתם אבל לי תמיד היו קונפליקטים עם חג הפורים.
קודם כל שוללים את מעמדה של אישה פמיניסטית למדי אשר לא רצתה להיות בובתו של המלך וסירבה לשמש כרכושו היוקרתי. אחר כך מחפשים לה מחליפה ולא סתם מחליפה אלא בתולה! המשך הסיפור הינו פשוטו כמשמעו סחר בנשים אשר המלך חפץ ביופיין. וכאן נכנסת לתמונה נערה יהודיה צעירה ששמה הדסה (אסתר) אשר מונחית שלא לגלות את מוצאה היהודי כדי שתוכל להבחר למלכה שכן אילו ידע המלך על יהדותה, כנראה שהיתה נפסלת. היא הופכת למלכתו של אחשורוש על פני ושתי. לאחשורוש אין ולו קמצוץ של בהירות רגשית וכל פעם שהוא מתרגז, הוא תולה או מחרים מישהו ואז חמתו שוככת…..נו?
אסתר חכמה ואמיצה אולם מסתבר שגם אכזרית. את המן ואת עשרת בניו תולים ואילו היהודים, במקום להודות לאל שגורלם שפר עליהם, טובחים בעם שבקרבו הם חיים. 800 בשושן הבירה, ו 75,000 בשאר המדינה. לא רק שאינם מודים לאל כפי שנהוג ברב ספרי הקודש, הבורא כלל אינו מוזכר במגילה. על כל זאת נקרא יום משתה, שמחה והוללות בו רצוי לשתות עד אובדן החושים. אין זה שונה בהרבה מפסטיבלי שיכרות והוללות של סוף החורף שהיו נפוצים מאוד בימים ההם וגם עכשיו.
גם המנהג של אכילת אזני המן…. מעורר בי קצת חלחלה וזה לא בגלל הטעם של המאפה…אנחנו אוכלים ולו באופן סימבולי, את האוזניים של המן!
מורשת לתפארת.
אז אני שואלת את עצמי מה בכל זאת אפשר למצוא במגילת אסתר ובכל מנהגי חג הפורים? משהו שמזכיר טיפ טיפה רוחניות?
ראשית, כשקוראים את המגילה יש תחושה של גורל (פור-ים); של ארועים מסונכרנים להפליא כאילו מישהו יודע הכל מראש ומושך בחוטים מאחורי הקלעים. האל לכאורה אינו מוזכר אבל נוכחותו מורגשת. אולי דווקא העובדה שהוא אינו מוזכר מצביעה על כך שהוא מצוי בכל מקום. אולי מה שאנחנו יכולים לקחת מכך הוא שבעוד אנו עסוקים במעשי חולין, בפרנסה, בבריאות, במאבק על זכויותנו ומדינתנו, יש יד שמכוונת את משחק החיים ואנו מתבקשים להיות נכונים להשתתף בו.
שנית, המשפט שמצווה עלינו לשתות “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” בעצם אומר לנו שהמטרה הסופית היא לחזור אל האחדות שם איני יכול יותר להבחין בין צדיק ורשע, שם אין שיפוטיות ואין הפרדה, ובמקום פחד יש רק שמחה. נאמר: “כשנכנס יין, יצא סוד”. אולי כדי לחזור אל האחדות יש להתמיר את כל הסודות כי שם הכל גלוי. אז למה להתחפש? מתחפשים אולי מאותה סיבה. התחפושת מאפשרת לי בעצם לגלות מי אני באמת. אני חופשי לבטא/להוציא לאור/להכיר חלקים נסתרים באישיות שלי. חופשי מכל הציפיות של הסביבה, מהסממנים החיצוניים ויכול להביא החוצה את החלק בתוכי שאולי לא אוכל להגשים לעולם במציאות. זה אולי החלק שמעכב אותי מלהתקדם בחיים. גם משלוח המנות אמור להעשות בעילום שם. מה כל זה אומר לנו? שיש פה איסטרטגיה מתוחכמת להתמרת האגו. איסטרטגיה שמקרבת אותנו אל המקור.
הדבר השלישי שמנחם אותי הוא שהנס נעשה על ידי אישה והמסורת שלנו מרוממת אותו ואותה.