מאז ומתמיד היתה לי משיכה למקצועות הרפואה וכשבני נוער אחרים היו עובדים בקיץ ומרוויחים דמי כיס, אני הייתי באה לעבוד בהתנדבות בבית החולים. הייתי אז עורכת עיתון בית הספר ושקלתי ברצינות בין לימודי רפואה לקריירה בעיתונאות. מיומה הראשון של מלחמת יום כיפור, נמנתי על המתנדבים שפעלו בבית החולים רמב"ם בחיפה. מפגש אקרעי שהיה לי עם חייל בימיה הראשונים של המלחמה, הדליק משהו בתוכי שרק שנים מאוחר יותר הצלחתי להפנים. עד היום אני זוכרת אותו, את שמו, איך נראה, מה אמר אבל בעיקר אני זוכרת איך אני הרגשתי.
הוא הגיע לבית החולים מלוכלך, המום. עפעפיו היו דבוקים, אמר שאינו יכול לראות. פחד שהתעוור. מאחר ולא נמצאו שום פציעות על גופו, הוצאה מיטתו מחדר המיון העמוס אל המזדרון. ניגבנו את פניו. רופאת עינים הגיעה עם פנס ובדקה אותו. הסתבר שעיניו לא נפגעו. המשכתי במטלותי במקומות אחרים. כמה שעות לאחר מכן ראיתי אותו שוב. הוא עמד עם גבו אל הקיר, בחור צנום. כל הזמן שאל על חבר שאבד לו אבל לאיש לא היה זמן להתייחס אליו. לבית החולים הגיע זרם של פצועים קשה, שרופים, קטועים, במצבי חירום והוא, עמד קצת נטוש, כשמהומת המאבק להצלת חיים חולפת על פניו.
עמדתי שם מנגד וראיתי אותו. לי היה זמן לראות… לא הייתי רופא או אחות. רציתי לגשת, הרגשתי צורך לגעת בנפש, להקשיב… פשוט להיות. אבל הייתי אז צעירה מופנמת, חסרת בטחון עצמי ולא הצלחתי לגשר על אי הנוחות. לא ידעתי מהי פשטות כוחה של נוכחות אמיתית ולא מצאתי את המילים שחוצות תהומות של כאב. חיפשתי את חברו ולא מצאתיו.
למחרת הוא כבר לא היה. לרפואת הגוף במצבי חירום שכאלה אין הרבה מה להציע כשמדובר במצוקה נפשית. גם אף אחד אז לא דיבר על הלם קרב ולא עשו מעקב כדי לבדוק מהן הצלקות הנפשיות שאותה מלחמה ארורה הותירה אצל אלפי הגברים שנלחמו בה כנגד כל הסיכויים.
שנים לאחר מכן חזרתי שוב ושוב אל אותו מעמד. היה לי פתאום ברור שנועדתי לעסוק בתעצומות הנפש, ולא ברפואה או בעיתונאות. כשהצבא זימן אותי לקורס קצינות, בקשתי להיות קצינת נפגעים. אבל לצבא יש מסגרות אז אמרו בשום אופן לא, זה רק לעתודאיות. את אותו התפקיד הציעו בסוף הקורס לבת מחזור שלי לה לא היתה לכך שום נכונות וגם לא תעודות. הלכתי ללמוד טיפול בטראומה ופגשתי מאז עוד הרבה גברים פגועים ממלחמות.
חיי האדם הם פלא, יצירה מופלאה של הבריאה שהיא פיסה מתוך רקמה אנושית חיה, צבעונית, עשירה ונהדרת. כל אדם שנחטף מתוך הרקמה הזו במפתיע, בטרם עת, מערער את המארג כולו. לכל אדם אינספור חיבורים, קשרים, אינטרקציות, עולמות שלמים ומעגלים בתוך מעגלים. ערך החיים הוא ערך עליון. אנחנו מדגישים זאת בימי הזיכרון. מנציחים את הנופלים, מחבקים את משפחות השכול ומוכנים לעשות כמעט הכל כדי להציל את מי שיקר לנו במבצעי חילוץ בלתי יאומנים.
אולי בגלל זה קשה כל כך להפנים את הקלות הבלתי נסבלת שבה אנו מסכנים חיים. את האין ברירה שבתודעה הקולקטיבית ואת הנכונות לשלוח את הבנים שלנו אל התופת מבלי לשקול אלפי פעמים איסטרטגיות חלופיות. אני שומעת גברים נשברים, מספרים על קשיים בתיפקוד, על הדחקות, חרדות ועל מחירים. חשבתי שאנחנו נורא מפחדים במדינה הזאת להכיר בנכות הנפשית הנגרמת למי ששב מן הקרבות. שאם נתחיל להתמודד עם האמת, נאלץ אולי להודות שחייבים למצוא דרכים יותר אנושיות לפתור קונפליקטים… שזה נורא מאיים לפתוח כזה דיאלוג כי זה מערער תפישות של שנים. ואולי זו קודם כל החלטה חברתית על ערכים. מי ראוי להערכה? מי גיבור? מי חזק? ואת מי אנו שופטים?
אני חושבת שזה לא פלא שאנו חווים פה שחיקה כזו של ערכים; שהפכנו לחברה כל כך אלימה, גזענית, מדינה שמפקירה את החלשים. כי המוח לא משאיר את החוויות הצבאיות מעבר לקווים. השדים פשוט נחבאים בין הצללים. הם גוזלים מכוחנו, ממהותנו ומתפרצים כי איננו נותנים להם מספיק מקום להתבטאות וגם לא תשומת לב אמיתית.
אז נשאלת השאלה, איך נהפוך להיות חלוצים בעלי יכולת לפרוץ דרך בטריטוריה לא מוכרת? איך נטווה את העתיד מבלי להכחיש את האתגרים של הרגע? איך נתמיר את פצעי הטראומה הקולקטיבית שלנו ונלמד לחזק את עצמנו כקהילה מרפאה שפוסעת בנתיב שאת מסלולו עדיין אינה יודעת?
אנחנו זקוקים לאומץ להשאר נאמנים לעצמנו, לא להנהן בהסכמה כדי להמנע מחיכוכים, לדבר את האמת שלנו גם אם זה גורם לעימותים, לפתוח את הלב ולבקר בין הצללים שלנו, להוציא את השדים לאור, להכיל את הפצעים, לסלוח לבלתי נסבל ולחבק את הסובלים, לשקף לאחרים מה שאינם רואים לא מתוך שיפוט אלא מתוך ערבות הדדית, מתוך מחויבות לטוב של כולנו. כי אין מישהו אחר שיעשה את העבודה. אנחנו השינוי אותו אנו רוצים לראות בעולם.
“וקיר הנאומים עכשיו נבקע–
שמעי הגימגומים המתוקים,
ילדה שלי, האוהבים צודקים
ורגע של חיינו שוב יקר.
ומכוניות מתאהבות בכבישהן,
והן נוסעות בהם לאט, כליטופים
ושוב יספיק אף גג הרעפים
לשנת-שלוה, גם לנו, גם להם.
גברים עונדים אהבתם הראשונה
ולא אותות מקרב ומלחמה.
עמים פתוחים, והתקוה תגזים,
עוברת לה גבולות ולא תדע,
כילד על מפה, באצבע ורודה
על כל הכתמים העליזים.”
יהודה עמיחי