ב 1994 ישבה צ’יינה גאלאנד במסעדה בארה”ב ועיינה בניו-יורק טיימס. באחד העמודים תפסה את מבטה תמונתה של נערה בוסנית שתלתה את עצמה מהעץ. הנערה תלתה את עצמה כדי לחסוך מעצמה את חווית האונס בידי החיילים שקרבו אל כפרה. צ’יינה חשבה באותו רגע על בתה שהייתה בערך באותו הגיל. ברגע שהיא הבינה את מלא משמעותה של התמונה, היא ידעה שעומדת בפניה החלטה. האם היא תהפוך את הדף? או שמא היא תקום ותעשה מעשה? היא החליטה שעליה לפעול אולם מה ביכולתה לעשות?
תשוקתה המיידית הייתה לעלות על מטוס ליוגוסלביה, לרדת ממנו ולהתחיל לנער את החיילים האלו…. אבל היא ידעה שזה חסר ערך ורק מבטא את תיסכולה. אולי כדאי לה להצטרף לצבא האמריקאי ביוגוסלביה? לצלב האדום? ובכלל, למה דווקא לשם? האם אנשים אינם סובלים באופן נוראי במקומות אחרים בעולם? למה לא רוואנדה, בורמה או גוואטמלה?
בעודה הופכת בדעתה, שמה צ’יינה לב לכך שתגובתה נובעת מכעס ותיסכול ושלפעול ממקום זה ידמה לשפיכת דלק על מדורה. היא הבינה שאין לה מושג מה לעשות אבל שהעשייה שלה צריכה להיות מחוברת לחמלה, מה שהבודהיסטים מכנים חמלה עזה, חמלה נחושה. העזות הזו אינה הרסנית אלא מתמירה. כמו האלה טארה שדמותה עשויה להראות זועמת אך היא מונעת מאהבה צרופה. מסעה הוביל אותה לנפאל שם נגלו בפניה מימדי האכזריות של מכירת ילדות לזנות ואל מורה טיבטי צעיר בשם (קנפו Khenpo) שממנו למדה מהי חמלה אמיתית. לפני הכל, לפני שיכלה להתמיר את כעסה ולהתחבר לחמלה כדי לעשות מעשה מועיל, היה על צ’יינה לחוש את מלוא עוצמת זעמה.
וכך היא מספרת בספרה “החיבור בין נשים—הדרך לחמלה עזה” (The Bond Between Women: A Journey to Fierce Compassion) ואני מתרגמת תרגום חופשי:
“מורי, אילו ראית אדם לוקח ילדה ומוכר אותה לזנות מתוך ידיעה ברורה שהיא תאנס ואולי האדם הזה הוא אפילו אביה של הילדה, מה היית עושה?”
“זו הקארמה שלה”. הוא ענה.
שוק של אדרנלין חלף בגופי כמו ברק. ליבי הלם בחוזקה וכפות ידי היו לחות מזיעה קרה. פי נפער באי אמון ולפני שיכולתי לומר מילה הוא המשיך… “אולי עדיף שזה יהיה אבא שלה כי אז לפחות יכול להיות שם איזה רגש והוא לא יהיה כל כך אכזרי כלפיה כמו אדם זר”.
אינני יכולה להאמין למשמע אזני. מילותיו מעוררות פיצוץ בתוכי. זה מרגיש כאילו הרצפה עולה באש. שערותי סומרות. ולפני שביכולתי לאסוף את מילותי, קנפו ממשיך….
“את חייבת לחוש חמלה כלפי הילדה, כלפי הקארמה שלה שמביאה עליה כזה כאב, ואת חייבת לחוש חמלה כלפי האיש, כלפי הקארמה שהוא מביא על עצמו בכך שהוא גורם לכל כך הרבה סבל”.
מדדתי את מילותי בקפידה. “האם אתה אומר שלו היית רואה ויודע שזה מתרחש, היית פשוט עומד שם ומרגיש ‘חמלה’? לא היית עושה דבר?”
זה הצד הגרוע ביותר בבודהיזם, אני חושבת לעצמי. כך משתמשים בקארמה כדי להצדיק פסיביות ושתיקה.
הזעם שלי אינו מרפה. “קנפו, אינך רציני…. באמת לא היית עושה דבר?” אני שואלת שוב, מסרבת לקבל את תשובתו. הוא אינו זז מעמדתו וחוזר על אותה הצהרה מופרעת שמענה אותי.
עכשיו אני איני זזה מעמדתי. “שום דבר……….???????” אני חוזרת שוב….
לבסוף הוא מתרצה. “לא. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לעצור כזה מעשה. עלינו לעשות כל פעולה אפשרית אולם אפילו אם נכשל, פעולתנו חייבת להיות מונעת מחמלה”.
אני מתחילה לחוש הקלה. “בכל מקרה עלינו לוודא שלא נותר בך שום כעס לאדם הזה ומאידך שום הזדהות עם הילדה, רק חמלה מתוך ידיעה ששניהם סובלים”.
שום כעס? זה לא נראה לי סביר. עצם השיחה הזו מלאה אותי בכל כך הרבה כעס.
קנפו מסביר בסבלנות. “אם את כועסת כל כך על האיש שמוכר את הילדה ואם את נוטה לחבב את הילדה או שאת מזדהה איתה, אז זה יהיה לך מאוד קשה. זה קשה עבור שני אלה וזה יהפוך להיות קשה גם לך. למעשה זה אומר שזה שמוכר את בתו ואת תהיו אשמים באותה מידה.”
אני חווה גל חדש של כעס. איך יתכן שהצופה יהיה אשם באותה מידה אם הוא או היא ניסו לעצור את המעשה?
אני כותבת את זה על בלוק נייר צהוב באי אמון כך שאוכל לקרוא את זה בקול רם!
בינתיים המתרגם שלי, תומאס ומורי קנפו ממשיכים לשוחח בלהט בטיבטית.
“אם… אם…. “ אני מצליחה להגיד בעודי מביטה בבלוק הנייר. “אם יש לך כעס על האדם הזה….” משלים תומאס את המשפט.
“אם את כועסת, של מי הכעס הזה?” חותך קנפו ושואל אותי בפתאומיות.
שאלתו מיישרת אותי. מכריחה אותי להתחבר פנימה אל תוך עצמי. “אם אני כועסת, זהו הכעס שלי”, אני אומרת באיטיות. מודה בזה באי-רצון . אני יודעת שזה אומר שאפילו עכשיו, ברגע זה ולא משנה כמה תגובתי ניתנת להסבר, לא משנה כמה זה מרגיש לי מוצדק, אני היא האחראית לכל החימה הזו, ולאי הנוחות, ולזעם שהרגשתי במהלך השיחה. אף לא אדם אחר.
“אם באמת היית מלאת חמלה”, אומר קנפו בעודו רוכן כלפי, “את יודעת מה היית עושה?”
אני מנענעת את ראשי בשלילה ומצפה לתשובתו בשקיקה.
“היית הופכת את עצמך למפלצת איומה והיית הורגת את כל מי שעוסק בזה עד שהיית עוצרת אותם.”
ארשת פניו מרצינה לפתע. “האם יש בך מספיק חמלה בשביל זה?”
“אם היתה בי מספיק חמלה הייתי הופכת את עצמי למפלצת?” אני חוזרת על דבריו באיטיות משתדלת להבין… “מפלצת ענקית”, הוא אומר. “אבות שמתעללים בבנותיהן, אבות שמוכרים את בנותיהן, אמהות, כל מי שהולך לזונות, את צריכה לקחת את חייהם ברגע אחד… כזו מפלצת ענקית ועוצמתית את צריכה להיות. האם יש בך מספיק חמלה בשביל זה?”
אני מביטה בקנפו. אני מביטה בתומאס. שניהם נראים שלוים לחלוטין. אני מנסה להפנים את דבריו. האם הוא מתכוון לכך שאם הייתה בי מספיק חמלה הייתי כמו האלה טארה, מסוגלת להתמיר את המפלצות מבפנים? לשנות את ליבם ונפשם ולהרגם באופן סמלי כלומר לחסל את האגו שלהם, את הבצע, את הרוע ולהדליק את החמלה בקרבם?
“לא קנפו” אני אומרת באיטיות, “אין לי מספיק חמלה”.
כל החימה שהייתה בי עד לפני רגע, מתחילה לגווע ולהתפרק כמו שדה קרח צף.
“אוקיי. אז אני אעשה זאת” הוא אומר, לפתע רציני וחסר הומור. עתה אני היא זו הפורצת בצחוק למשמע תגובה בלתי צפויה זו. אני רואה שאיש זה מלמד דרך מהתלות.
פתאום אני חשה שקנפו לגמרי איתי ולא נגדי.
“מתי?” אני צועקת בעודי טופחת על ירכי. “מתי תעשה זאת? מתי?”
גם קנפו צוחק. “לצערי הרב” הוא אומר, “גם אני איני מוכן לעשות זאת. גם אני צריך לבנות יותר חמלה.”
שלושתנו פרצנו בצחוק בלתי נשלט.
צ׳יינה המשיכה להתחבט עם השאלה: ״של מי הכעס הזה?״ עוד פעמים רבות במהלך מסעה וזה הפך עבורה למעין קואן (koan)–ביטוי בזן בודהיזם לפרדוקס שלא ניתן להגיע לפיתרונו בחשיבה רציונלית אלא אך ורק דרך חוויה ספונטנית ואינטואיטיבית של הארה. גם השאלה השניה של קנפו, ״האם יש לך מספיק חמלה בשביל זה?״ המשיכה להדהד בה כאשר היא מצאה את עצמה בנסיבות בהן התגובה המתבקשת היתה כעס וזעם. מתי החמלה מתורגמת לפעולה? שאלה את עצמה; האם היא צריכה לחכות להארה כדי לפעול?
היא נזכרה אז בדבריה של האחות הויאטנמית צ׳אן קונג [Sister Chan Khong]:
״אל תזלזלו בפעולה הקטנה…. כל פעולה ולו הקטנה ביותר אם היא נעשית באופן עמוק, במסירות, יכולה לגעת ביקום כולו. הפעולה הקטנה שלי, הפעולה הקטנה שלך, הפעולה הקטנה שלה, הפעולה הקטנה שלו… מיליוני פעולות קטנות יבנו עולם נפלא. את יכולה להזיז כך לבבות של אלפי אנשים״
היא הבינה שכל מה שנחוץ הוא נוכחות מלאה. פשוט להיות לגמרי נוכחת שכן השינוי יתחולל באופן בלתי נראה לעין כמו פרח שנפתח.
היא הרהרה בכך שהפעולה הקטנה כביכול של הצלם שצילם את תמונתה של הנערה הבוסנית עורר בה את ההשראה לצאת למסע ששינה את חייה. אולי היה זה מעשה קטן של חמלה מצידו שהניע אותה לפעולה ומי יודע כמה מעשים של חמלה מתחוללים וימשיכו להתחולל כתוצאה מכך.
כשני עשורים לאחר הוצאת סיפרה לאור, את/ה קוראים עכשיו את המאמר הזה בעברית.
והיכן זה פוגש אותך?
אנחנו ממשיכים להתחבט עם היכולת לבחון לעומק את המניעים שלנו בעודנו שואלים את עצמנו: האם יש בנו מספיק חמלה? לא משנה עד כמה הסיכויים נראים קלושים, לא משנה עד כמה משהו נתפס כבלתי אפשרי או עד כמה אנחנו מרגישים חסרי אונים או פגועים, האתגר הוא להישאר לגמרי נוכחים עם החלקים הפצועים שלנו, להטביל אותם בים של חמלה. כך נוכל להתרפא ולרפא אחרים.