האם אפשר באמת לרפא מלחמה?

זה מה שהתלמידים שלי בעצם רצו להבין.
אחרי כל מה שלמדנו, כל מה שריפאנו, כל מה ששינינו, הם רצו לדעת מה לעשות? איך לעזור? איך לא להיסחף אחרי הרגשות? איך לשמור על תבונה רוחנית? מה הרוחניות שלנו שווה כשיש מלחמה?
גם אני שאלתי את עצמי את אותן השאלות. בין טיל לטיל, בין ויכוחים פוליטיים ומבזקי חדשות, בין תחושות עצב, צער מועקה וחרדה לגורל העם שלנו, מה התפקיד שלי? איך אני עם כל הידע הרוחני שלי והכלים התראפיוטים יכולה לתרום לשלום בזמן מלחמה?

 

מי שם ערך על רגשות…

המין האנושי, כך אומר המורה שלי למדיטציה, אינו מיומן ביכולת להרגיש דברים עד תומם. אנו מיומנים ביכולת לנתח נושא לפרטי פרטיו ולשקול דברים לעומקם אולם היכולת לחדור אל תוך ניבכי הרגש מבלי להיסחף בנפתוליו, להרגיש באופן יסודי מבלי ליצור סבל לעצמנו ולאחרים, יכולת זו איננה מפותחת כלל. אנחנו לומדים איך לתכנת מחשבים, איך לבצע ניתוחי לב פתוח, איך לבנות מכוניות ומטוסים ולהגיע לירח ולא נדבר כלל על תיחכומם של כלי הנשק בעולם אבל אף אחד לא מוצא לנכון לצייד אותנו במיומנות להרגיש את הרגשות שלנו לעומק.
כאשר יכולת זו קיימת, הרגשות זורמים ללא הפרעה, המחשבות אינן מדביקות לרגש תוויות שליליות ואינן הופכות אותו לדבר שמעוות את תפיסת המציאות שלנו או משנה את התנהגותינו. הרגש הופך אז להיות אנרגיה בתנועה בלתי מופרעת אשר מגיעה לסיומה באופן ספונטאני בדומה למטוטלת שמגיעה לבסוף למצב נייח.
תנועה זו לא גורמת נזק לאיש, לא מאיימת על אף אחד ולא הורסת שום דבר.
למרבה הצער, אנחנו בארצות המפותחות איננו מחשיבים התנסות זו כבעלת ערך. לא קיבלנו שיעורים בבית ספר בהערכת רגשות ואף אחד לא לימד אותנו איך להוליך את כל הרגשות הנעימים והלא נעימים ללא הרעיונות, המושגים, התשוקות והסלידות המלווים אותם. אז אנחנו מתעצבנים, צועקים, מתקיפים, מדחיקים, מתנתקים, מאשימים, מקנאים, שותקים או נכנסים לדיכאון ומוסיפים לסבל בעולם.
המסר הבלתי מוצהר בתרבות שלנו הוא שהבעת רגשות היא סימן של חולשה.
חוץ מזה למי בכלל יש זמן לזה? זה לא בסדר העדיפויות שלנו.

 

מעגל קסמים

ואז קורה משהו בחיינו, משהו שמעורר עוצמת רגשות, אולי אפילו משהו טראומטי. אולי מישהו חולה, אולי אנו מעורבים בתהליכי פרידה כואבים או יתכן אפילו שמה שמתרחש על פני השטח ניראה טריוויאלי אף על פי שזה מעורר תהפוכת רגשות בעולמנו הפנימי. אנו משתדלים להתמודד כמיטב יכולתנו. זה לא קל. מתעוררים בנו רגשות שגורמים לנו סבל וזה גורם לנו להגיב באופן שאינו אופטימלי.
במילים פשוטות יותר, אנו מגיבים בדרכים שנועדות למנוע מאיתנו את תחושת הכאב אלא שאלה מייצרות כאב נוסף. למשל, תוקפנות, שתלטנות, הכחשה, הדחקה, בריחה, שיתוק רגשי, אלימות מילולית או אלימות פיסית, שימוש מוגזם בסמים, אלכוהול, אוכל, עבודה, להג, רכילות, או פורנוגרפיה ועוד כהנה וכהנה. אנו מנסים להימלט מהרגשות אולם ההתנהגות שלנו מגבירה את הסבל גם שלנו וגם של אחרים ומעגל הקסמים לא נסגר.

ניקח דוגמה פשוטה. אני אדם מסודר ונקי ובוקר אחד אני מוצא את שולחן העבודה שלי מבולגן. זה מייד מפעיל אותי רגשית… אולי זה ניראה טריוויאלי, התרגזות פעוטה וחסרת חשיבות אולם למעשה בכל הקשור לרגשות, לא קיים דבר ״פעוט וחסר חשיבות״... מה שמגדיר את העוצמה והחשיבות, הוא מה שקורה בעולמנו הפנימי ולא מה שמפעיל אותו. כאשר אנחנו מופעלים רגשית, עוצמת החוויה בתוכינו היא תמיד ע נ ק י ת… אפילו אם אנחנו עדיין לא מיומנים בהתחקות אחרי כל הניואנסים הדקים שלה. אם אנו מצליחים לפרק חוויה זו לגורמים–להרגיש אותה עד תומה מבלי להשליך אותה על אחרים, הפיצוי הוא פנטסטי. לא רק שמשתחררת כמות עצומה של אנרגיה יצירתית, אלא שזוהי חוויה של חופש, אהבה, התרוממות רוח וריפוי.

מה קורה אם המיומנות הרגשית נמוכה? הרגשות הלא נעימים הולכים וגוברים וגם הצורך להיפטר מהם הולך וגדל. הם מתקיימים עכשיו בשדה עצום מימדים וחסר פרופורציה לטריגר שהפעיל אותם ואני רוצה להעניש את מי שכביכול גרם לי להרגיש אותם בכל מחיר. הרבה לפני שיצרתי מגע מוחשי וברור עם חווית הרגש הפנימית שלי, אני שופך אותה על האחר ובמקרה הגרוע, אני גם בטוח שיש לי זכות לעשות זאת. שני האנשים חווים עכשיו תחושות מאוד לא נעימות. אולי ״הבלגניסט״ לעולם לא יתקרב יותר את שולחן העבודה שלי אבל הכאב והסבל שנוצרו כתוצאה מהצעקות והאשמות, ינותבו למקום אחר. מה שבטוח הוא שהם לא ילכו לאיבוד. שום חוויה (אנרגיה) לא הולכת לאיבוד אבל כל חוויה יכולה לעבור טרנספורמציה.

 

מהיקום הקטן אל היקום הגדול

ברמה האישית אפשר אולי להבין למה היכולת להרגיש דברים עד תומם עשויה להיות בעלת ערך.
אבל האמת היא שהמרחק בין הרמה האישית לרמה הממסדית בעקרון אינו גדול.
הממסד מורכב מאנשים והאנשים הללו עושים החלטות גורליות עם השלכות לדורות.
כל הצדדים בספקטרום הפוליטי בכל המדינות שבעולם מגיבים ללא שיקול רגשי מעמיק אלא מתוך אינסטינקט לנתב רגשות שקשה להכילם החוצה ולשלוט בגורמים החיצוניים שמעוררים אותם.
אני אגרום להם לסבול יותר מהסבל שהם גרמו לי עד שהם יפסיקו….. (כך אנו משלים את עצמנו)

רב האנשים יסכימו שנקיטת פעולה תלויה בנסיבות; שלפעמים זה איסטרטגי לפעול ולפעמים זה איסטרטגי יותר להמתין. אפילו אנשי צבא מדופלמים יעידו שאי נקיטת פעולה אין פירושה פסיביות ואולם המחשבה ששיקולים רגשיים עשויים להיות מפתח לפתרונות ארוכי טווח, תחשב בעיני רב הציבור כבדיחה ואולי אף כסכנה.
קיימת מין התנייה כמעט היפנוטית שאם ניקח טיים אאוט להבין איך אנחנו מופעלים רגשית ומה מניע את ההחלטות שלנו, לא ננקוט בשום פעולה ונהפוך שוב להיות כמו צאן לטבח.
אין דבר זה רחוק מן האמת. להפך. הסיכוי שננקוט בפעולה איסטרטגית ויעילה לטווח רחוק תוך כדי גרימת סבל מינימלי למעורבים בדבר גדל בהרבה.
אבל בשביל זה צריך מנהיגות. לא פוליטיקאים.
משהו שהולך ונעלם מנוף האנושות.

 

איך העבודה האישית תורמת לעולם?

הכל קיים בתוך שדה משותף.
כאשר אנו לוקחים אחראיות על מה שמפעיל אותנו…
כשאנו בוחנים לעומק את המניעים שלנו…..
כאשר אנו לומדים להפסיק את המלחמה הפנימית…
כאשר אנו מפתחים בהירות רגשית…
מטהרים את אבק היאוש, את חרדת הכליון, את נידבכי הזעם….
סוגרים את הפער בין מה שקורה עכשיו ובין מה שקרה פעם…
מוכנים להרגיש עד תום את הכאב, את חווית הבדידות, את חוסר הטעם…
אנו פורמים קשרים בתוך השדה ותורמים ליצירת סדר ואיזון חדשים.
אין זו דרך קלה. היא מחייבת משמעת עצמית, חזון וסבלנות אין קץ
זה לא פיקניק ללכת בדרך רוחנית. יש בה התחייבות עמוקה ועבודה פנימית.
ומי שמנסה למכור לכם אשליה שרוחניות היא רק הנאה
לא מבין באמת מהי אהבה.

 

מריאן וויליאמסון כתבה: “מתחת לכל פצע פוליטי יש פצע אישי ופצעים אישיים חייבים לקבל טיפול ברמה האישית… כל אחד מאיתנו הינו תא בתוך הגוף החברתי. זה תלוי בנו אם אנו בוחרים להיות תא ממאיר או כוח חיים. עם כל מחשבה, אנו מחליטים אם להיות תא סרטני או תא בריא חיסוני, באם להיכנע לנטיה להאשים אחרים או להיות כלי לאהבתו של הבורא, יוצר כל"

 

מיכל גולן (C) כל הזכויות שמורות 2006-2016