על קבלה ונתינה ומה שבינהן.
באחת הסדנאות עלתה השאלה, האם כל ההגשמות שאנו עושים, כל הזימונים שאנו מזמנים מהבורא, כל הבקשות, האם אין זה מעין סוג של ״חזירות״?
ומכאן השאלה, האם אפשר לבקש מאלוהים יותר מדי?
בפגישה טיפולית עם מטופלת מצאנו שהיא מתפללת ומבקשת כל יום מהבורא ריפוי ממחלתה אבל כשהיתה לה בעיה בעבודה היא התמודדה עם זה "לבד"…. זה נראה לה יותר מדי להעסיק את הבורא גם עם זה….
מחד, התהיות הללו יכולות להשמע ממש שטותיות.. ומאידך, אולי הן מייצגות את מהות הדרך הרוחנית…. את החיפוש האמיתי אחר דיוק….
מי זה הבורא? מי אני? מה מהות היחסים ביני ובינו? מה ראוי? מה נכון? מה מחבר אותי למקור? מה מפריד אותי?
מהותו של הבורא היא נתינה מוחלטת בלתי מוגבלת ואינסופית.
הוא כל יכול,יודע כל דבר בכל מקום ובכל עת. מתנתו היא בעצם טבעו.
אם הוא מקור חיינו ושורש קיומנו, אין מהותנו יכולה אלא להדמות לו. לפיכך, הקירבה שלנו אליו, הדרך שלנו אל האחדות, היא להדמות לו יותר ויותר ואם מהותו נתינה, הרי שמה שמקרבנו אל אחדותנו עמו היא מן הסתם, נתינה.
מכאן שכאשר אנו פוגשים את הרצון שלנו, את הצרכים שלנו, את בקשתנו לחיים טובים יותר, קלים יותר וכו' אנו נעצרים ותוהים:
האם יכול להיות שזה מרחיק אותו ממנו? מרחיק אותנו מהאחדות?
שאלה לגיטימית.
לא שטותית כלל.
אבל יש פה גם מן בלבול שכזה.
שכן מה אנו רוצים בדרך כלל?
אהבה, שפע, עושר, שמחה, קלות, בריאות, פתרונות לבעיות, ועוד.
אנחנו לא אוהבים את הדחיה, את הקנאה, את השיפוט, או את האשמה…
לא אוהבים את החוסר, את העוני, את הצמצום, את הכעס ואת הטינה…
אנחנו לא נהנים להיות חולים או חסרי אונים ואנו מבקשים עזרה.
אבל האם אין תכונות אלו מאפיינות את הבריאה? שפע אינסופי, אהבה שאינה תלויה בדבר, שמחה שמהותה אושר שאין דבר המעיב עליו, אפשרויות אינסופיות, חומר כיד היוצר?
האם אין זה נכון שכאשר אנו מזמנים חיים טובים יותר, אנו משתוקקים לא רק להיזכר אלא ליישם במציאות את האמת הגבוהה, זו שמבטאת את הנתינה האינסופית של המקור?
האם אין זה נכון שבכל פעם שאנו מממשים ניסים, אנו מתחברים מחדש אל האור?
בכל פעם שאנו מגשימים ממקור לא ידוע, מתגברים על תפיסת המוגבלות ומשנים את הצפוי והגרוע….
בכל פעם כזאת, אנו מחזקים את האמונה, פותחים את הלב ואומרים "יש!!!" במקום "מדוע".
הבורא הוא כל יכול ומיטיב לכל, קבוע ולא משתנה. לכוח היצירה שלו אין דרגות קושי. הניסים שמתגשמים בחיינו מרפאים אותנו מאחר והם משחררים אותנו מתפישה כוזבת של נבדלות, קיפוח ומחסור.
אז מה בכל זאת מטריד אותנו?
אולי אנו מרגישים את הנפרדות שבתוכינו ואנו חוששים שמא האגו ישלוט בנו ונשכח שהרצון אינו אלא שליח למען נזכור שהכל אפשרי.
מורי ורבי ד״ר מייקל בקווית פרש בפנינו את המפה הפשוטה הבאה:
ארבע דרגות עקריות יש להתפתחות הרוחנית
To Me (לי)
To It (לזה)
Through Me (דרכי)
As me (כמוני)
בדרגה הראשונה אני מרגיש חסר אונים. הכל קורה לי. אני קורבן של נסיבות.
בדרגה השניה, אני מבין את חוקי ההגשמה של היקום ואני לומד ליצור תוצאות ע"פ רצוני ובחירתי.
בדרגה השלישית, אני עולה מדרגה ומתעורר בי הרצון להיות כלי של נתינה גבוהה יותר–אני משתמש ביכולתי להגשים על מנת לתת לאחרים
בדרגה הרביעית והגבוהה ביותר, אין יותר נפרדות ביני ובין בוראי. אני באחדות.
מודל יישומי וקל להבנה.
לפני שנוכל להיות בנתינה אמיתית, עלינו להתחבר ראשית לקבלה של האינסוף, לדעת שזוהי הוויתנו. ככל שנחווה את עצמנו יותר מחוברים לאינסוף, כך נדמה יותר ויותר אל בוראנו והנתינה שלנו תגדל ותהיה יותר שלמה. בקבלה מכנים זאת ״השתוות הצורה״.
אי אפשר לדלג על שלבים.
מי שנמצא בדרגה ראשונה מתרפא דרך קבלה
מי שנמצא בדרגה השניה, מתרפא דרך הגשמה
מי שנמצא בדרגה השלישית מתרפא דרך נתינה
ומי שנמצא בדרגה הרביעית מתרפא דרך הארה
כולנו נמצאים בכל הדרגות בכל מיני רגעים בחיינו. אף אחד מאיתנו עדיין לא מיצה את הלימוד של השיעורים המחכים לנו בכל דרגה אף כי אנו כל הזמן בתהליכי התפתחות.
בשנות התשעים, כאשר פגשתי את המודל הזה לראשונה, הבנתי מיד שדילגתי מהדרגה הראשונה ישר אל הדרגה השלישית אולי כי כמו המשתתפת בסדנה שלי, היו לי אמונות מגבילות בקשר להגשמה בחומר. למרבה הפלא הלא כל כך מפתיע, להיות צינור שאינו מיומן בהגשמה, זה לא ממש מעשי אז במשך שלוש שנים השקעתי את מיטב זמני, כספי ותשומת הלב שלי בדרגה השניה.
איזה כייף!!! למדתי להגשים….
הנתינה שלי רק גדלה כי הבנתי שאני יכולה לקבל עוד ועוד….
אז האם זו חזירות לבקש כל כך הרבה?
יש לשאול את עצמי, האם אני מאמינה שאינני ראויה לאהבתו? האם אינני טהורה מספיק? האם אני מאמינה שהקבלה הזו תשחית את המוסר שלי? שאשכח את הייעוד שלי?
והאם יש חשש שאבקש יותר מדי?
יש לשאול את עצמי, מה זה יותר מדי? למי? כמה אני יכולה להכיל? מתי אני מרגישה שאינני ראויה…. מתי אני מרגישה שעלי להתמודד לבד?
הבורא ברא את כוח הקבלה שלנו על מנת שנוכל לקבל את אהבתו.
ככל שנקבל יותר את אהבתו כך יתרפא בנו פחד המופרדות. ככל שיתרפא בנו פחד המופרדות, כך תגדל הנתינה שלנו. ככל שתגדל הנתינה שלנו, כך נוכל לקבל יותר ונתמיר את כל הפחד בעולם.