חווית הנציג בקונסטלציה איננה ניתנת להסבר אולם היא חוזרת על עצמה בהתמדה פעם אחר פעם אלפי פעמים. אנשים זרים לחלוטין מוזמנים לייצג דמויות, בני משפחה, סימפטומים ונושאים שעומדים על הפרק בחיי המונחה. לעיתים, המנחה קובע מראש אלו דמויות ייוצגו ומאפשר למונחה לבחור אותם מבין חברי הקבוצה ולהעמידם במרחב באופן אינטואיטיבי. לעיתים, הנציגים מתבקשים למקם את עצמם ולעיתים, כמו בקונסטלציה הזו בה ייצגתי, אנשי הקבוצה מוזמנים להכנס לקונסטלציה על פי קריאה אינטואיטיבית מבלי לדעת את מי או את מה הם מייצגים. קונסטלציה כזו נקראת, ״דינמית״ או ״כאוטית״ ובה ״השדה היודע״ הוא המצפן של התנועה.
החוויה שלי תועדה ב- 5 בינואר, 2022.
לפני מספר שבועות הייתי נציגה.
זה לא פעם ראשונה שאני מייצגת אבל זה היה ייצוג קשה מנשוא.
חווית התעללות קשה ואכזרית בילד שמגיע אל סף מוות בחורף מאוד קר.
הייתי? אני עדיין? מתי זה מתחיל ואיך זה מפסיק?
נחטפתי או בחרתי? הוזמנתי או זימנתי? נכנעתי או התמסרתי?
בתוך המרחב, משהו נטווה; משהו התחיל לקרוא לי באמצע החדר… על הרצפה…
והאימפולס הכי חזק שלי היה להימנע
לתת לאחרים להוביל.
״היי שקטה״ דיבר קולי הפנימי…זו לא חובה.
עד שהגוף שלי קם ונכנע…
ואולי זה בכלל לא הגוף; אולי זו התודעה? אולי זו חמלה?
אני לא יודעת איך ומה אבל משהו בי מבקש נקודת אחיזה…
מאיפה אני באה? ולאן אני פונה?
כי אני יכולה לחלוף דרך שדה, ממש שקטה;
ננגעת-לא ננגעת, לא מתמזגת, לא בהכרח מקשיבה,
ואז יש את הרגע הזה שבו נשלפות האנטנות
ואני הופכת למעין מכשיר גישוש;
כמו איתורית; בולשת אחר זיכרונות…
אז איך הדינמיקה הנסתרת מופיעה? מה בה מהדד אותי?
ומה בי מהדהד אותה?
מהם היחסים בין המתבוננת ובין הנצפה?
איפה הידיעה הזו היתה מאוחסנת לפני שתשומת הלב שלי הפכה אותה לתופעה?
איך המידע שמוטבע איפה שהוא בשדות התודעה המשותפת,
הופך דרכי להמחשה מורכבת של פחד ואהבה, ייאוש ותקווה, תוקפנות וכניעה?
וברגע שמופיע בשדה משהו כל כך חזק,
האם אין זה מצמצם בהכרח אפשרויות אחרות?
לא שהיתה לי באמת ברירה
שכן החיבור ביננו לא ניתן היה להכחשה.
ועדיין, אני מרגישה אחריות
מצד אחד עבור הדמות
ומצד שני עבור המונחה.
לרגעים תהיתי אם אני יכולה להיות עדיין בשליטה; להפסיק…
יללתי, זעקתי, ונהמתי כמו חיה פצועה
ובאמת שלא הייתי בטוחה.
לרגעים איבדתי את יכולתי לומר מילים
ומערכת העצבים שלי
התחווטה באופן בלתי רצוני להישרדות בתנאים קיצונים.
נשמתי נשימות מהירות וקצרות כמו בעל חיים שעומד למות,
הרגשתי שאני קופאת למוות ורעדתי בכל הגוף.
וברגע מסוים של ייאוש וכאב עצום, כל מה שרציתי היה לקום,
לצאת מהחדר וללכת לבר להשתכר עד אובדן החושים.
זה היה כל כך מוזר
כי אין לי ומעולם לא היתה בחיי נקודת התייחסות
לחוויה מוחשית כזו של שיכרות.
בכל אותו הזמן, חוויתי את עצמי כקורבן
אבל רב הדמויות שסביבי תפסו אותי כתוקפן ופחדו להתקרב.
מה שיצר עוד ועוד רבדים של כאב
עד שסוף סוף ממש ברגע הכמעט אחרון,
הגיעה יד חמה על הגב
שפתחה לי את הלב והצילה אותי מאבדון.
יצאתי מהחדר לדרכי והדמות לא הניחה לי
או שאני לא הנחתי לה, ימים שלמים.
הרגשתי את עצמי מנווטת ותועה בכל מיני נתיבים של מחשבה.
בעצם הגיוני שחוויה שכזו תפחיד אותי,
לפחות קצת, אבל זה בכלל לא מה שקרה.
אולי בגלל שההתמסרות הטוטלית הזו,
הנכונות להיות לגמרי נוכחת ולמצות חוויה,
לזה אני הכי משתוקקת ואת זה אני רוצה.
ואולי בכלל זה קורה לי באופן אקראי כל מיני פעמים;
שאני מייצגת בלי שאני יודעת או בוחרת,
וגם מבלי שאני עוצרת ונותנת לזה מקום,
בלי שאני מקשיבה.
ואז אולי זה משפיע על הגוף שלי
וחוטף אותי בכל מיני אופנים ואני ממש נהיית חולה,
והרופא אומר לי
שהוא מעולם לא שמע על סימפטומים מוזרים שכאלו
ושלא חינכו אותו לחשוב מחוץ לקופסא.
אז אולי ההזדמנות הזו לחוות חוויה כל כך שאמנית עד תומה
בתוך מרחב מובנה עם גבולות ומנחה
בלי ללכת לאיבוד,
יש בזה הקלה.
ואפילו חירות במידה מרובה.
ובאופן מוזר למדי הייתי מעיזה ואומרת
שגם אהבה.
אז מאז הקונסטלציה אני באמת לא מפסיקה להרהר
מה עוד יכול להתאפשר
אם אמשיך להתמסר ולענות על השאלה
שנובעת באופן ספונטני מתוך כזו חוויה
מה אהבה היתה עושה?
רצות לי כל כך הרבה מחשבות בכל מיני נתיבים;
על אנשים שחווים בעיות בוויסות חושי
ומה בעצם קורה להם בתוך המרחב האינסופי
המוצף במידע לא מעובד,
על תכנית הריגול המפורסמת של ה CIA
שאימנה אנשים לחישה מרחוק (ESP)
ואיך זה דומה או שונה, ועוד כל מיני,
על היכולת לייצג גם חוויות נעימות,
אולי אפילו ללמוד מדמויות שיש להם
מיומנויות שבא לי לדגום, (חה, חה, חה…..)
אני גם חושבת פתאום על דיוויד בוהם.
איך המוח שלי לא הבין כלום
אבל בכל זאת ריפרפתי כבר לפני 20 שנה
בטקסט של Wholeness & the Implicate Order (כוליות והסדר המוכל)
והיה לי ברור שזה נכון.
בין השאר הוא אומר
שיש לתפוס את טבע המציאות בכלל והתודעה בפרט
כמכלול קוהרנטי שלעולם אינו נח ונשלם
אלא שהוא תהליך אינסופי של תנועה והתגלות.
בוהם גם דיבר על היחסים בין חשיבה לבין מציאות ושאל:
מהי הכוונה שחלק אחד מהמציאות 'יודע' את החלק האחר,
ובאיזו מידה זה מתאפשר?
פשוט אין גבול לשדה היודע , שדה האפשרויות.
וואו! זה המון.
ותודה לברט הלינגר,
לכל ממשיכי דרכו ולתורת התופעות.