מהי אי-אלימות

לא מלמדים זאת בבתי הספר, לא שומעים על כך או צופים בזה באמצעי התקשורת, אין זה מהווה מרכיב חיוני בתרבות שלנו ולמרות זאת זהו אולי הכוח העוצמתי ביותר לשינוי חברתי שאי פעם פעל בהסטוריה האנושית.

אי-אלימות הינה ראשית כל תירגול אישי ודרך חיים אבל ידועה בעיקר כאיסטרטגיה מוכחת לשינוי חברתי ותשתית לקידום תרבות של שלום.  מקור השם מהמילה ״אהימסה״ (Ahimsa)—מילה בשפה ההינדית שפירושה חוסר מוחלט של אלימות בתודעה, בגוף ובנפש.  היא נטבעה על ידי מהטמה גנדי שאימץ אותה כערך המרכזי של מנהיגותו ותורגמה לאנגלית כ Nonviolence והפכה להיות פופולרית בתקופת התנועה לזכויות האזרח בארה״ב.

כתירגול אישי, אי-אלימות מאפשרת לנו לטפח את השקט, היציבות והחוסן הפנימי שלנו בעיתות משבר ומול אלימות פיסית, מילולית או רגשית, לבנות את היכולת להשאר נוכחים מול מצבים שמעוררים פחד, כעס, וחוסר אונים ללא צורך להגרר לאלימות בעצמנו ולחיות מתוך חזון, אומץ, וחופש לבחור את התגובות שלנו.

במרחב הבינאישי—תירגול של אי אלימות מאפשר לנו ליצור תקשורת פתוחה, מגשרת ויעילה במצבים שונים של קונפליקט, להפוך לעיתים יריב לידיד, ולבנות קהילה.

בחברה —אי אלימות היא איסטרטגיה לשינוי חברתי; מערכת של עקרונות, כלים ומיומנויות המאפשרת לאנשים רגילים לקרוא תיגר על מערכות דיכוי ושלטון משומנות היטב ולהשיג מטרות ראויות ללא שימוש באלימות מכל סוג שהוא.

באופן היסטורי, שתי תנועות המוניות ידועות חרתו על דגלן את אי-האלימות כדרך לשינוי חברתי ונקטו בפעולות בלתי-אלימות לאורך זמן — התנועה לעצמאות הודו בהנהגתו של מהאטמה גנדי, והתנועה לזכויות האזרח בארה״ב תחת הנהגתו של מרתין לותר קינג ג׳וניור. מלבד שתי תנועות אלו, נעשה שימוש באי-אלימות במהפכות מדיניות במזרח אירופה, בסרביה כנגד סלובודן מילושוביץ, בפיליפינים כנגד משטרו של פרדיננד מרקוס, בצ׳ילה כנגד משטרו הדיקטטורי של פינושה, בבורמה במאבק לדמוקרטיה שהובילה אאונג סאן סו צ׳י, ובקמפיינים בתחום הגלובליזציה, איכות סביבה, שמירת טבע, זכויות עובדים, זכות ההצבעה לנשים, זכויות בעלי חיים וכדומה.

כשלמדתי היסטוריה בבית הספר, למדנו בעיקר על מלחמות וממלכות….. לא למדתי דבר על ההיסטוריה של מאבקים אי-אלימים בעולם. למעשה נחשפתי לאי-אלימות פעם ראשונה דרך המורה שלי לזימרה בבית הספר היסודי (כן היה דבר כזה פעם… ) שבחרה ללמד אותנו את השיר ״יש לי חלום״ והסבירה לנו שהוא נכתב על סמך נאומו של מרטין לותר קינג ומאוחר יותר, בזכות העובדה שמורי לאנגלית בתיכון היה יליד דרום אפריקה וסיפר לנו על חוויותיו כפעיל נגד שלטון האפרטהייד.

בספרו "הפוליטיקה של פעולה אי-אלימה", מציע ג׳ין שארפ, אקדמאי החוקר את תורת אי-האלימות, שההיעדרות הבולטת של אי-האלימות מהמחקר ההיסטורי המרכזי, היא תוצר של העובדה שהפצת טכניקות למאבק למען צדק חברתי הנשענות על העוצמה הקולקטיבית של אזרחים פעילים ומודעים, אינה משרתת את האינטרנסים של השליטים. בנוסף, הוא טוען שבתקשורת ההמונים, ובמיוחד בטלוויזיה, חשוב לספקיות התוכן לעורר רגשות מיידיים בקרב הצופים. בכתבות קצרות ניתן לתת לסיפור על פעולות אלימות נופח דרמטי בקלות רבה יותר מאחר ואלימות נגישה ליצרים הכי פרימיטיבים והישרדותיים בעוד אי אלימות דורשת מחשבה מעמיקה יותר, סבלנות ותשומת לב. מאחר ועורכי התוכן עסוקים בעיקר בתופעות של אלימות נוצר רושם מוטעה שאלימות הינה צורת הכוח האולטימטיבית והיחידה בעלת הלגיטימציה.  אלא שהאמת רחוקה מכך.  

בסיס רעיוני / איסטרטגי

רעיון מרכזי בהבנת תאורית האסטרטגיה האי-אלימה הוא שעוצמת השליט ו/או הממסד נובעת משיתוף הפעולה של האוכלוסייה ושלמדינה תמיד יהיה מונופול על אלימות. ללא בירוקרטיה, צייתנות לחוקים, צבא או כוח שיטור שמבצע את הנחיות השליט / הממסד המדיני, הם משוללים כוח ממשי.  אי-אלימות חותרת תחת כוחם של שליטים דרך הימנעות מוצהרת משיתוף פעולה שכזה בכל מיני דרכים בינהן מחאות, עצומות, הפגנות ענק, סירוב לשלם מיסים, אי ציות אזרחי, חסימת כבישים, חרם על מוצרים, שירותים  ו/או חנויות, תחנות רדיו פירטיות, סיסמאות, אמנות ביקורתית וכדומה… 

בניגוד למיתוס הרווח, רב הקבוצות והתנועות החברתיות אשר השתמשו באי-אלימות כאיסטרטגיה יעילה לשינוי עשו זאת מבלי לטעון באופן מוצהר לאיזשהו בסיס מוסרי או ערכי.  הם לא היו מונעים ע״י הרצון להיות בלתי אלימים בעצמם או לפעול למען השלום.  הם פשוט רצו להלחם על זכויותיהם ובחרו באמצעים אלו מאחר וע״פ מאזן הכוחות הם העריכו שבתחרות על האלימות אין להם סיכוי. מבחינתם, לא היה בפעולה זו שום דבר פסיבי וגם לא פציפיסטי אלא דרך יעילה להשגת מטרותיהם. העם יכול לנצח במאבק בו מספרים, מחויבות ואי שיתוף פעולה מאתגר את האלימות. אמנם הדחף לפרוק את הכעס והתיסכול גדול אבל אין בזה שום דבר אמיץ או איסטרטגי להיכנס ישר אל תוך לוע האריה.

אבל כאשר מאבקים אי-אלימים לשינוי חברתי ומדיני שאבו את כוחם וקיבלו השראה מבסיס מוסרי וערכי, הם לא רק השיגו מטרות, הם גם הצליחו להעצים את חיי האנשים שהשתתפו בהם ולעורר את מצפונם של אלו שמולם הם פעלו באופן ששינה לחלוטין את פני החברה.  היו גם קבוצות שאף כי החלו את פעולתן ללא התייחסות לרעיונות מוסריים או ערכיים, התעלו לדרגה שכזו מתוך ההעצמה הפנימית שחוו במהלך המאבק. נושא השווה מחקר בפני עצמו. לעומתן, קבוצות רבות עושות שימוש באי אלימות כטקטיקה יעילה להשגת מטרות לא בהכרח צודקות וגם לא בהכרח מוסריות ולכן אתר זה שהסלוגן שלו הוא ״כלים לרוחניות מעשית״, דוגל באי אלימות המבוססת על עקרונות מוסריים-ערכיים ומקדם חזון של חברה בטוחה וחופשיה עבור כולם.

בסיס מוסרי-רוחני

שוב, בניגוד למיתוס הרווח, אי-אלימות איננה מוגבלת לתפישה נוצרית ו/או הינדואיסטית.
(אני זוכרת שהייתי בשוק כשבאתי לראיון עבודה בקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס בסוף שנות ה 90 ונשאלתי על סמך קורות החיים שלי איך אני חושבת שאני יכולה לייצג את ישראל אם אני מאמינה באי-אלימות…..)
תורת אי-האלימות שואבת קודם כל השראה מערכי ליבה של אתיקה הומניסטית המשותפת לכלל התרבויות הגדולות והזרמים הרוחניים של העולם. תביעתו של המוסר ההומניסטי היא לנאמנות לאותה ליבה מוסרית אשר מעמידה את הזכות להגשמת האנושיות המשותפת לכל בני האדם כקודמת לכל תביעה ערכית הנובעת מהשונות הייחודית. הערכים, העקרונות והנורמות הללו מקדמים בצורה מיטבית את כבודו, ערכו ורווחתו של כל אדם ופועלים להסדיר בדרכי צדק את מכלול המשאבים, האינטרסים והמחלוקות שבין אנשים – כפרטים, כקהילות, וכלאומים.
לפיכך, מחייבת האתיקה המוסרית לפסול על הסף תפיסות גזעניות שמפלות בין בני אדם, חוקים בלתי צודקים שמדרדרים את כבוד וערך האדם וגישות כוחניות וטוטליטריות שאוסרות על אנשים לחשוב, להתבטא ו/או לפעול בחופשיות.  זו גם אחת הסיבות לעניות דעתי שאנשים שפעלו מתוך ועל סמך תשתית מוסרית אוניברסלית זו, הצליחו לא רק להשיג מטרות קונקרטיות אלא גם להניע טרנספורמציה חברתית, לקדם את התודעה ולרומם את רוח האדם. אי-אלימות היא תנועה שמתמירה לא רק את המבנה החברתי אלא גם את משתתפיה.

• קדושת החיים: הכרה בקדושת חיי היחיד אשר טבועה בו מעצם היותו אדם ואיננה נזקקת לצידוק כלשהו. 
  
  
• זכויות אדם: מחויבות להבטחת זכויות אדם בסיסיות ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום ו/או מעמד כלכלי.
  
  
• הפרדת האדם ממעשיו— אי-אלימות שמה לעצמה כמטרה להתמודד עם גורמי סיבה בעודה מאתגרת את הסימפטומים—היא מתקיפה כוחות של רשע ולא אנשים העושים רע. הגישה האי-אלימה עוזרת לאדם לנתח את התנאים הבסיסים, את המדיניות ואת ההתנהלות שבשורש העימות ופועלת בתקיפות כנגד תופעות ומעשים אנטי מוסריים ובלתי צודקים ולא כנגד האנשים העושים אותם. אין זה אומר שהאנשים פטורים מאחריות למעשיהם אבל המטרה הסופית איננה להעניש אותם אלא לרומם את כולם להכרה שמאפשרת יצירת קהילה אתית ומוסרית המכבדת את כל בני האדם באשר הם. 
  
  
• נכונות להקרבה—אי-אלימות מסתמכת על יצירתיות, חזון ונכונות להקריב אי-נוחות בטווח הקצר על מנת להשיג מטרות בטווח הארוך. למרות שאין זה הכרחי בכל מאבק, הנכונות לסבול מתוך בחירה מודעת מבלי לפעול באופן נקמני, יכולה לעזור לתנועה לצמוח, לחזק את משתתפיה ולרכוש את אהדת היריבים.
  
  
• חזון לטווח הארוך—רעיון אי האלימות הינו מאמץ כללי להשגת עולם מפויס ובטוח יותר עבור כולם על ידי העלאת מערכות היחסים בין אנשים לדרגה בה צדק חברתי הוא ערך עליון ואנשים מצליחים להגשים את הפוטנציאל האנושי במיטבו. שלא כמו במערכות צבאיות, מערכות אי-אלימות מרוממות ומעצימות את רוח האדם, זורעות זרעים של תקוה, מאפשרות ריפוי ופיוס וקוראות להביא לידי ביטוי רמה חדשה של אחריות מוסרית אישית וחברתית.
  
  
• האמצעי והמטרה זהים—נקיטה בצעדים אלימים שומטת את הבסיס המוסרי של הנאבקים. אי אלימות מציגה קונטקס מוסרי על פיו אמצעים צודקים ומוסריים מובילים לתוצאה מוסרית וצודקת. ע״פ רעיון זה, לא ניתן להשיג צדק ופיוס דרך אלימות והכנעה. ניתן להכניע את היריב ולגרום לו לציית אבל לעולם לא נוכל לרכוש את אמונו ו/או לתת בו אמון כי באופן טבעי נדע שהוא מחכה לרגע בו יוכל להתנקם בנו. המטרה איננה מקדשת את האמצעים.
  
  
• ״הקשת של היקום המוסרי נוטה אל עבר הצדק״—החברה האנושית נוטה באופן טבעי לעבר תחושת הסדר והאמת שביקום. אי אלימות היא כוח חיובי הקורא תיגר על כוחות של אי צדק ומשתמש ביכולות רוחניות, רגשיות ואינטלקטואליות של אנשים ככוח החיוני לשינוי ופיוס.  

הבחירה להשתמש בסוג זה של מאבק אינה מבטיחה הצלחה, בדיוק כפי שהשימוש באלימות אינו מבטיח הצלחה. עצם ההימנעות מאלימות אינה כשלעצמה מניבה את התוצאות הרצויות. קיימות דרישות להשגתה של הצלחה באמצעות שיטה זו, בדיוק כפי שקיימות דרישות להשגת הצלחה באמצעים אלימים. 

כדי שמאבק בלתי אלים יוכל להצליח, הוא חייב להיות מתוכנן כהלכה.
חייבות להיות לו מטרות ברות השגה שעומדות בקנה אחד עם חזון של חברה מסודרת, איסטרטגיה משכנעת להשגת אותן מטרות וטקטיקות מתאימות להוצאת אותה איסטרטגיה אל הפועל. הוא מצריך אירגון, אימון, פיתוח מיומנויות, משמעת עצמית וקבוצתית, תיחזוק רמת אנרגיה גבוהה והתמדה לאורך זמן. ללא מרכיבים אלו, פעולה בלתי אלימה תהיה אך ורק מחאה שניתן בקלות להתעלם ממנה ו/או הגוועת לאחר זמן קצר.

ג׳ין שארפ מנה 198 טקטיקות שונות לקידום איסטרטגיה בלתי אלימה המופעלות בשלבים שונים של המאבק. מאבקים אי-אלימים מורכבים בדרך כלל משלושה שלבים העולים בדרגת ההתנגדות והמעורבות:

1. פעולות מחאה, העצמה ושכנוע שכוללות משא ומתן (מו״מ), משלחות ושדולות, צעדות, תהלוכות ועצרות מחאה, שימוש בשלטים, פוסטרים, עלונים, כתובות, סיסמאות, סמלים, דגלים, צבעים, שירים, עיתונות בקורתית, אירועי תרבות בעלי אופי מחאתי, ועוד…
   
   
2. אי שיתוף פעולה (non-cooperation) שהוא הסירוב המכוון והאסטרטגי לשיתוף פעולה עם דבר הנתפס כבלתי-צודק בעזרת חרם צרכנים, חרם סוחרים, חרם אזרחים (למשל חרם על בחירות) סירוב לשלם מיסים, שביתות, שביתות רעב, יצירת עומס על מערכות תקשורת, יצירת מערכות תקשורת חלופיות, אמצעי תחבורה חלופיים, ייצור עצמאי של מוצרים ועוד...
   
   
3. אי-ציות אזרחי ו/או הפרעה, התערבות ישירה (civil disobedience, direct action) מכוונת ופיזית באירוע שנתפס כבלתי-צודק שיכול להתבטא באי ציות אזרחי לחוק שאינו צודק, חסימת כבישים, התבצרות במקום מסוים, היקשרות לעצים, הסגת גבול, יצירת זהות בדויה ועוד. (למשל תקופת ההעפלה)

בין אם אי-אלימות שואבת השראה מערכי מוסר ובין אם היא מופעלת כאסטרטגיה או כטקטיקה בלבד, משמעה דחייה של השימוש באלימות מכל סוג שהוא במטרה לחולל שינוי חברתי, כלכלי או פוליטי. אי-אלימות מהווה אלטרנטיבה יעילה ועוצמתית הן לקבלה פאסיבית של דיכוי מחד, והן למאבק אלים נגדו מאידך. 

הרעיון שאלימות היא אמצעי הפעולה היחיד והיעיל ביותר במצבי סכסוך אינו עומד במבחן ההסטוריה. ההסטוריה מוכיחה שאנשים בכל חלקי העולם ותחת משטרים שונים פתרו סכסוכים והפעילו כוח פוליטי ניכר באמצעות איסטרטגיות פעולה בלתי אלימות.

ההתנגדות הבלתי אלימה כנגד המשטר הנאצי בדנמרק הצילה מאות יהודים ועלתה הון עתק למשטר בעודה מרוממת את רוח העם. עובדים בפולין שבתו ב 1980 כדי לתבוע את זכותם להתארגן באיגוד סחר חופשי, תקדים במדינה קומוניסטית. פיליפינים וצ׳יליאנים הפילו שליטים רודנים שהתעמרו בעם במאבקים אי אלימים בשנות ה-80. המאבק הבלתי אלים בדרום אפריקה יישם פעולות חרם ועיצומים כדי להחליש את ממשלת האפרטהייד. לקראת סוף שנות ה 80 הפעילו מזרח אירופאים לחץ אזרחי מסיבי כנגד משטרים קומוניסטים ובשנת 2000, הפילו הסרבים את סלובודן מילושוביץ לאחר קמפיין סטודנטים בלתי אלים שתפס את כל המדינה וגייס לשורותיו את תמיכתה של המשטרה והצבא.

ע״פ וויקיפדיה, ב-1989 בלבד, 13 אומות המכילות 1,695,000,000 תושבים, חוו מהפכות אי-אלימות שהצליחו מעבר למצופה.  אם נוסיף את כל המדינות בהן פעלו תנועות אי-אלימות גדולות במאה ה-20, המספר מגיע ל-3,337,400,000, שהם 65% מכלל האנושות! כל זאת על אף הטענה הנפוצה אשר חוזרת ונשנית ללא סוף, שאי-אלימות לא עובדת בעולם ה'אמיתי'.